איוב מביע ייאוש מוחלט מן המוות האנושי, ומשתמש בתופעת טבע כדי להמחיש את סופיותם של החיים. המילה כָּלָה משמעותה מתפוגג ונעלם [ביאור שטיינזלץ]. כשם שענן מתפזר, הולך לו ואינו חוזר להיות אותו ענן לעולם, כך גם האדם [מצודת דוד]. לאחר מותו, יסודות הגוף והלחות שבו נפרדים וחוזרים למצבם הראשוני, בדומה לאד ולענן שמתנדפים [מלבי"ם, תקות אנוש].
מתוך כך, יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה, כלומר מי שיורד אל הקבר לא ישוב ממנו, שכן המוות הוא מצב בלתי הפיך [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי דרך דימוי זה איוב חותם את תפיסתו לפיה לאדם אין כל תקווה או תקומה לאחר שהיסודות שהרכיבו את גופו נפרדו [מלבי"ם, תקות אנוש]. שלילת החזרה לחיים מוחלטת כל כך, עד שחז"ל למדו מכאן שאיוב כפר באמונת תחיית המתים [מצודת דוד].
לצד הפירוש העוסק בטבעו של המוות האנושי הכללי, ישנה גישה הרואה בפסוק תיאור של עונש רוחני השמור לרשעים. על פי גישה זו, ההיעלמות המוחלטת של הענן משולה לקבוצה מסוימת של חוטאים שנידונו לכך שגופם יכלה ונשמתם תישרף, כך שיירדו לשאול ולעולם לא יעלו משם [אלשיך].