חיי האדם בעולם מאופיינים לא פעם בעמל, בחוסר חירות ובהשתוקקות מתמדת למנוחה ולגמול [ביאור שטיינזלץ]. מתוך מציאות זו, הדימויים של פועלים קשי יום משמשים כדי לבטא כמיהה קיומית עמוקה להפוגה מטורח החיים. המילה יִשְׁאַף משמעותה מתאווה או מקווה [מצודת ציון, רלב"ג], והמילה פׇעֳלוֹ מתייחסת לשכר הפעולה [רלב"ג].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג תמונה של תשישות פיזית ונפשית. כְּעֶבֶד מתאר אדם העובד בפרך במשך כל היום ומתאווה נואשות לבואם של צללי הערב, כדי שיוכל סוף סוף לנוח ממלאכתו [רש"י, מצודת דוד], או לרגע שבו יסיים את מטלותיו [אבן עזרא]. במקביל, וּכְשָׂכִיר מתאר פועל שעמל כל היום ומצפה בכיליון עיניים לשקיעת השמש, מתוך תקווה לסיים את עבודתו ולקבל את שכרו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בתוך הקבלה זו, ישנה הבחנה מהותית בין סוגי הפועלים. העבד קנוי לאדונו וזמן עבודתו קבוע, ולכן הוא מצפה לסיום היום. לעומתו, השכיר נשכר לביצוע מלאכה מוגדרת, ושחרורו תלוי בהשלמת המשימה. מתוך הבחנה זו עולה טענה קשה כלפי ייסורים ומכאובים: כאשר אדם חולה, הוא מנוע מלעבוד. אם ייעודו נמדד בזמן, הרי שזמן מחלתו יורד לטמיון, ואם ייעודו תלוי בהשלמת משימה רוחנית ארוכה, הייסורים משביתים את מלאכת הנפש ומונעים ממנו להגיע לשלמותו [מלבי"ם].
מנגד, גישה שונה לחלוטין הופכת את משמעות הפסוק על פיה ורואה בו הצהרה של עבודה רוחנית טהורה ונטולת פניות. לפי תפיסה זו, אין כאן רצון לברוח מהעבודה או לקבל שכר גשמי. כְּעֶבֶד יִשְׁאַף־צֵל מתאר עבודה שאינה על מנת לקבל פרס, אלא שאיפה לחסות בצל קורתו של ה' לנוח בלבד, מתוך קרבה לאדון. בדומה לכך, וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פׇעֳלוֹ אינו מבטא ציפייה למשכורת, אלא ציפייה לעשייה עצמה. בדומה למלאכים, משאת נפשו של הצדיק היא עצם העבודה, וכאשר הוא מקיים מצווה אחת, הוא מקווה ומתאווה מיד לעשות פעולה נוספת כיוצא בה [אלשיך].