איוב מבטא ייאוש תהומי, מצב שבו ייסורי הקיום גוברים על הדחף האנושי הבסיסי לחיות. הכאב כה עמוק עד שהנפש עצמה מבקשת קץ אלים, ובלבד שלא תישאר כלואה בתוך הגוף המיוסר.
המילה מַחֲנָק מתארת את הדבר החונק, כלומר מיתה בחניקה [מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי משמעו שהנפש מעדיפה ומתאווה באופן פעיל למות בחניקה, שכן המוות טוב לה מהמשך החיים. הבחירה הספציפית במוות אלים זה נובעת מעוצמת הנגעים; עדיף להיחנק מאשר להמשיך לסבול מחולי העצמות, שהוא חולי עמוק, קשה וחשוך מרפא בהשוואה למחלות בשר רגילות [תקות אנוש].
גישה ייחודית מציגה התמודדות פנימית בין הנפש לגוף בשאלה כיצד להינצל מהרעה הגדולה. הנפש בוחרת לחנוק את עצמה מתוך תחושה שהדבר מותר לה, שכן הגוף נחשב כבר למת מכיוון שהעור והבשר נאכלו, והחיות נותרה רק בעצמות. הנפש מרגישה מנותקת מהגוף ומתקיימת בו רק בדרך נס, ולכן היא מבקשת לשים לכך קץ [אלשיך].
לגבי המשך הפסוק, מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי, המילה מֵעַצְמוֹתָי מכוונת לאיברי הגוף [רש"י, רלב"ג]. האיברים נקראים "עצמות" משום שהן אלו שמעמידות ומחזיקות את הגוף [מצודת ציון]. משמעות הביטוי היא שהנפש בוחרת במוות יותר מאשר להמשיך לשהות בתוך העצמות והאיברים הללו. הגוף משמש כעין בית לנפש, כאשר העצמות הן היסודות והעמודים של בית זה, אך כעת הנפש מואסת במגורים בתוכו ומעדיפה את המוות [אבן עזרא]. מבחינה תחבירית, הפועל וַתִּבְחַר משרת את הפסוק כולו ונמשך גם להמשך: הנפש בוחרת מחנק, וכן בוחרת במוות על פני העצמות [מלבי"ם].