איוב מתבונן בייסוריו מבעד לפריזמה של הזמן החולף, ומתאר כיצד הציפייה להקלה הופכת בעצמה למקור של סבל מתמשך. לאחר שהמשיל את מצבו לעבד ושכיר המצפים לסיום יום עבודתם, הוא מציג את כאבו האישי והייחודי, שנוסף על טרחת הקיום האנושי הרגיל [תקות אנוש].
המילה כֵּן מקשרת את הפסוק לקודמו: כשם שהעבד הקצוב בזמן תלוי לחלוטין באדונו ומייחל לבוא הלילה, כך איוב ממתין שהזמן יחלוף [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. על המילים הָנְחַלְתִּי לִי מסבירים הפרשנים כי ייסורים אלו נפלו בחלקו וניתנו לו כנחלה מן השמים [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת כפעולה פסיכולוגית של איוב עצמו: הוא מנחיל לעצמו את החודשים הללו מתוך ציפייה מתמדת שהחודש הנוכחי יעבור ואולי בחודש הבא יוקל חוליו. אולם, תוחלת זו מכזיבה בכל פעם מחדש [מצודת דוד].
חודשים אלו מתוארים כיַרְחֵי־שָׁוְא, חודשים ריקים מתוכן [ביאור שטיינזלץ] שאין בהם שום טובה אלא הבל וייסורים [רש"י, תקות אנוש]. אובדן הזמן הכללי הזה הופך לנחלת עולם, אשר גוררת אחריה סבל פרטני ויומיומי [מלבי"ם].
הסבל אינו פוסק גם בחשכה, והוא מביא עמו וְלֵילוֹת עָמָל. בעוד שדרך הטבע היא שאנשים החווים כאב מוצאים מנוחה בלילה באמצעות השינה, אצל איוב כאב היום נחרת בכוח הדמיון ומבהיל אותו גם בשנתו, עד שהוא מייחל רק לקום ממיטתו [מלבי"ם]. גם בלילות הוא מצפה שהזמן יחלוף, אך תקוותו נותרת לשווא [מצודת דוד].
את המילה מִנּוּ מסכימים הפרשנים לפרש מלשון זימון, הפקדה ומינוי, בדומה לביטוי "וימן ה' דג", תוך שלילת האפשרות שהמילה נגזרת משורש של ספירה ומניין [אבן עזרא, מצודת ציון, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ]. באשר לגורם המזמן, יש הסבורים כי לילות העמל זומנו לאיוב ישירות מן השמים [רש"י], בעוד אחרים מסבירים כי "ירחי השווא" הם אלו שזימנו והביאו עמם את אותם לילות של סבל [מלבי"ם].