איוב מביע תמיהה על ההשגחה הפרטית המדוקדקת והבלתי פוסקת שה' מפעיל על האדם, ושואל מדוע הוא מתבונן כל העת במידותיו ובמעשיו. הפרשנים מזהים בפסוק זה ביטוי לפליאתו של איוב: האם זה מכבודו של ה' להשגיח ולבחון את מעשי האדם בכל רגע נתון? [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילה וַתִּפְקְדֶנּוּ מבטאת השגחה ותשומת לב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפקידה היא שלב המגיע לאחר הזכירה, ומשמעותה עשיית פעולה כלפי האדם, לטוב או לרע [מלבי"ם]. פעולה זו מתרחשת לִבְקָרִים, כלומר בכל בוקר, נתון המבטא תמידות, בדומה לביטוי המקראי "חדשים לבקרים" [אבן עזרא, מצודת ציון].
אולם, הפסוק מציג החמרה והקצנה בתדירות ההשגחה. לא רק שה' פוקד את האדם בכל בוקר, אלא שלִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ – ה' מעמיד את האדם בניסיון ובמבחן בכל רגע ורגע ממש, כדי לעמוד על תכונותיו, מעשיו ומצבו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אגב כך, המסורה מציינת כי המילה לִרְגָעִים נכתבת כאן ללא האות וי"ו בתחילתה, תופעה המופיעה רק ארבע פעמים במקרא כולו [מנחת שי].
מתוך הפער שבין הבוקר לבין הרגע, עולה טענתו האישית והכואבת של איוב. הוא מבקש מה' שלא יאשים אותו בכך שהוא מואס ובועט בטובה של ההשגחה האלוהית עליו. איוב טוען כי אין לו כל תועלת ונחמה בפקידה האלוהית המתרחשת רק פעם ביממה, לִבְקָרִים, כאשר במקביל, הייסורים והניסיונות הקשים פוקדים אותו ללא הרף, לִרְגָעִים [אלשיך].