חיי האדם בעולם הזה הם מסע קצוב מראש, רצוף בעמל, יגיעה וציפייה לסיום המלאכה. המציאות האנושית נמשלת לתקופת שירות תובענית, שבה כל יום נספר ונמדד עד להשלמת הייעוד. מבחינת מסורת הטקסט, המילה הכתובה בפסוק כ־על נקראת בפועל כ־עֲלֵי [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה צבא אינה מתייחסת למערכה צבאית, אלא מבטאת קץ, גבול וזמן קצוב שהוקצב לאדם לחיות עלי אדמות [אבן עזרא, רלב"ג, מצודת ציון]. משך זמן זה מורכב מקיבוץ של רגעים, שעות וימים, המצטרפים יחד לכדי יחידת זמן אחת, ממש כשם שצבא מורכב מקיבוץ של אנשים רבים [מלבי"ם].
ההשוואה בפסוק, וכימי שכיר ימיו, באה ללמד כי כשם שפועל נשכר לזמן מוגדר וידוע מראש, וכאשר מסתיימת תקופת עבודתו הוא אינו נשאר במקום אפילו רגע אחד נוסף, כך בדיוק קצובים שנותיו של האדם [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
מתוך הבנה זו של המציאות, איוב מצדיק את זעקתו המרה. הוא טוען כי מאחר שחייו קצובים ממילא ורצופים בייסורים ובעמל, אין כל סיבה שיחריש מול הסבל שנכפה עליו [רש"י, רמב"ן]. האדם בעולם דומה לעבד או לפועל הכורע תחת משא כבד, ומצפה בכיליון עיניים לרדת הלילה כדי להשתחרר מעבודתו הקשה [תקות אנוש, רמב"ן]. יתרה מכך, הדברים מהווים תשובה לטענותיו של אליפז. איוב מסביר כי האדם נברא כדי להשיג שלמות, והדבר נעשה דרך מסגרת מחייבת של שירות מתמיד או דרך השלמת משימה מוגדרת, ממש כמו שכיר הנדרש להשלים את מלאכתו [מלבי"ם].
הדימוי לשכיר פותח פתח להתבוננות עמוקה על סוגיית השכר והעונש. מדוע אין האדם מקבל את שכר המצוות בעולם הזה? התשובה טמונה בכך שהאדם נשכר לעבודת ה' לכל ימי חייו. כשם שפועל מקבל את משכורתו רק בסיום תקופת השכירות, כך האדם יקבל את שכרו רק בעולם הבא, לאחר שישלים את ימיו. בנוסף, בניגוד לעבד שעשוי לקבל שכר גם על ימים שבהם חלה ונאנס להפסיק את עבודתו, דינו של האדם הוא כדין פועל שכיר המקבל שכר אך ורק על פעולתו הממשית. מסיבה זו איוב מצר על ימי חוליו, שכן אלו הם ימים שבהם הוא בטל מעשייה ואינו יכול לצבור זכויות [חומת אנך].
מנגד, יש המוצאים בדימוי זה ביטוי לחסדו העצום של ה'. שהרי, אם ה' מעניק לאדם את עצם החיים והזמן, מן הראוי היה שהאדם יעבוד אותו בחינם לחלוטין מתוך הכרת הטוב. אף על פי כן, ה' מתייחס לאדם כאל פועל שכיר, וקובע לו שכר על כל יום של עבודה [אלשיך].