יהושע, פרק א׳, פסוק י״ב

תארו לעצמכם שסיימתם משימה גדולה וקשה, אבל החברים שלכם עדיין זקוקים לעזרה. האם הייתם הולכים לנוח או נשארים לעזור להם? בדיוק במצב הזה נמצאים חלק משבטי ישראל רגע לפני הכניסה לארץ. יהושע פונה אל השבטים שכבר קיבלו את הנחלה שלהם בעבר הירדן המזרחי, מחוץ לגבולות הארץ: וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה. אם נשים לב, הכתוב משתמש במילים אָמַר יְהוֹשֻׁעַ ולא במילה הרגילה "ויאמר". השינוי הזה מלמד אותנו שיהושע דיבר איתם והכין אותם למערכה עוד קודם לכן, לפני שה' ציווה עליו לחצות את הירדן. יהושע חשש מהמלחמה, אך ה' נגלה אליו לאחר מכן כדי להזכיר לו לבטוח בו ולא רק בלוחמים החזקים. יהושע מזכיר לשבטים אלו את ההבטחה שהבטיחו למשה, ודורש מהם להשאיר את המשפחות שלהם בטוחות בעריהם החדשות, ולעבור חמושים כדי לעזור לשאר העם לכבוש את הארץ. הוא מוסיף גם טענה הגיונית וצודקת, ומסביר להם שמאחר שה' נתן להם מנוחה ונחלה, החובה שלהם היא לגמול חסד ולא להתעצל, אלא לעזור לאחים שלהם להשיג נחלה בדיוק כמוהם. אבל מאחורי ההכנות לצבא מסתתר מסר עמוק הרבה יותר. יהושע פונה לשבטים האלה ומציב אותם בראש המחנה כדי להסיר מהעם את הפחד. הוא רוצה שכל בני ישראל יבינו שהם לא סתם צבא שמנצח בזכות כוח החרב, אלא בנים שחוזרים לנחלת האבות שלהם, כשה' הוא זה שנלחם עבורם ומגן עליהם.