התוויית נחלת שבט בנימין ממשיכה לשרטט את קו הגבול הגיאוגרפי סביב אזור ירושלים, תוך פירוט מעבריו בין ההרים והעמקים. מסלול זה מהווה למעשה את המפתח להבנת השיוך השבטי של עיר הקודש.
הכתוב מציין כי וירד הגבול. הסיבה לשימוש בפועל המבטא ירידה היא משום שהנקודה הקודמת בתוואי, מעיין מי נפתוח, נחשבה למקום הגבוה ביותר בכל ארץ ישראל, וממילא המשך הגבול משם והלאה חייב להיות במגמת ירידה [מצודת דוד]. הגבול יורד אל קצה ההר, כאשר הכוונה היא לקצהו המזרחי של הר זה [מלבי"ם].
ההר מתואר ככזה אשר בעמק רפאים צפונה, כלומר הוא ניצב ומוקם מצפון לעמק רפאים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. משם ממשיך הגבול וגולש אל כתף היבוסי נגבה. "כתף היבוסי" מזוהה עם האזור המוכר כיום כהר ציון [ביאור שטיינזלץ], והגבול עובר בצידו הדרומי.
מתוך התיאור הטופוגרפי עולה מסקנה היסטורית מהותית. הפרשנים מסכימים כי העיר היבוסית אינה אלא ירושלים. מכיוון שקו הגבול עבר מדרום לירושלים, הרי שהעיר עצמה נכללה בשטח שמעליו. המשמעות היא שירושלים נמצאת בתוך נחלת שבט בנימין, ושבט זה זכה לקבל בחלקו לכל הפחות חלק משטח הר המוריה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].