חתימת רשימת הערים בנחלת שבט בנימין מציגה את סיכום מניין הערים, ושופכת אור על מעמדה הגיאוגרפי והרוחני הייחודי של ירושלים.
הפסוק מסכם את הרשימה במילים עָרִים אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה, אולם אופן חישוב הערים נתון במחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשמות המופיעים בפסוק מייצגים חמש ערים נפרדות: וְצֵלַע, הָאֶלֶף, ירושלים, גִּבְעַת, ו-קִרְיַת [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, יש הסבורים כי מבחינה דקדוקית וְצֵלַע הָאֶלֶף היא עיר אחת (שכן המילה "צלע" מנוקדת בפתח, המורה על סמיכות), וכן גִּבְעַת קִרְיַת היא עיר אחת. לפי דעה זו, כדי להשלים את המניין לארבע עשרה ערים, יש להניח שהכתוב השמיט שתי ערים נוספות של השבט – ענתות ועלמון – המוזכרות במקום אחר במקרא [מלבי"ם]. מבחינת משמעות השמות, יש שביארו כי וְצֵלַע הָאֶלֶף הוא כינוי למקום גבוה, וייתכן שמדובר באזור ה'עופל' [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מציין במפורש כי וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם, אזכור המעורר קושי, שכן ירושלים נמנתה קודם לכן גם בחלקו של שבט יהודה. ההסבר לכך הוא שלשני השבטים היה חלק בעיר, והגבול עבר ממש בתוכה: גבול יהודה עלה מגיא בן הינום אל ההר, ואילו גבול בנימין ירד אל "כתף היבוסי", כך שהגבול חצץ ביניהם באזור ירושלים. חלוקה זו יצרה מציאות מיוחדת סביב מקום המזבח; מסורת חז"ל מלמדת כי רצועת שטח יצאה מנחלת יהודה ונכנסה לנחלת בנימין, ובה נבנה המזבח, ושבט בנימין היה מצטער ומשתוקק לבלוע רצועה זו לתוכו. דעות אחרות גורסות כי המזבח היה ממוקם בדיוק על קו התפר בין שני השבטים, או שהיה כולו בתוך נחלת בנימין [רד"ק].