התוויית קו הגבול בין נחלות השבטים דורשת דיוק מרחבי רב, שכן כל פנייה בתוואי קובעת לאיזה שבט תשתייך עיר מסוימת. כאשר הכתוב מציין וְעָבַר מִשָּׁם, הכוונה היא שהגבול ממשיך משם לכיוון מערב [רש"י], ויש המפרשים שהגבול פנה ונכנס כלפי דרום [מלבי"ם].
הגבול מגיע אֶל כֶּתֶף לוּזָה נֶגְבָּה, כלומר אל צדה הדרומי של העיר לוז. רוב הפרשנים מסכימים כי תיאור זה בא ללמד שקו הגבול עבר ממש מדרום ללוז, וממילא העיר לוז עצמה נותרה מחוץ לגבולות נחלת שבט בנימין ונכללה בנחלת בני יוסף, השייכת לשבט אפרים.
הכתוב מוסיף כי לוז הִיא בֵּית אֵל. הפרשנים מסבירים כי מדובר בעיר שלוז שמה, שאותה קרא יעקב אבינו בשם "בית אל". עם זאת, מודגשת כאן הבחנה היסטורית חשובה: אין לבלבל עיר זו עם עיר אחרת בשם "בית אל" שהייתה סמוכה לעיר העי. למעשה, היו שני מקומות שונים שנקראו בשם זה. בעוד ש"לוז-בית אל" השתייכה לשבט אפרים, הרי שבית אל השנייה, הסמוכה לעי, הייתה חלק מנחלת בנימין. מעבר לכך, יש המציינים כי לוז ובית אל היו ככל הנראה מקומות קרובים מאוד זה לזה, גם אם לא היו זהים לחלוטין [ביאור שטיינזלץ].
משם ממשיך הגבול לרדת אל עטרות אדר, ומשם עַל הָהָר אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לְבֵית חֹרוֹן תַּחְתּוֹן. בדומה לתוואי הגבול שעקף את לוז, גם כאן מעבר הגבול בהר שמדרום לבית חורון תחתון, מלמד כי העיר בית חורון עצמה נותרה מחוץ לנחלת בנימין והשתייכה אף היא לנחלת אפרים [מצודת דוד, מלבי"ם].