תהליך חלוקת ארץ ישראל לשבטים נמשך, וכעת המוקד עובר אל שבעת השבטים שטרם קיבלו את נחלתם, לאחר ששבט יהודה ובית יוסף כבר התבססו בשטחם. הציווי וְהִתְחַלְּקוּ אֹתָהּ לְשִׁבְעָה חֲלָקִים מורה על חלוקת הארץ הנותרת לשבע נחלות שעליהן יטילו גורל. מבחינה דקדוקית, השימוש בבניין התפעל במילה וְהִתְחַלְּקוּ רומז לכך שלמראית עין נראה כי בני האדם הם אלו שמחלקים את הארץ, אך בפועל החלוקה נעשית מעצמה על פי רצון ה' [מלבי"ם]. בנוסף, משמעות המילה היא ששבעת השבטים יתחלקו בעצמם בתוך אותם שבעה חלקים שייכתבו וייקבעו מראש [רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי חלוקה זו כוללת הן את השטחים שכבר נכבשו והן את השטחים שעתידים להיכבש בעתיד.
הצורך בחלוקה לשבעה חלקים בלבד נובע מכך שיְהוּדָה יַעֲמֹד עַל גְּבוּלוֹ מִנֶּגֶב – כלומר, שבט יהודה יישאר בנחלתו שבדרום הארץ, שם כבר נפל גורלו. ייתכן שיהודה זכה בנחלה הדרומית בזכות כלב בן יפונה, שכבר קיבל חלק באזור זה קודם לכן [ביאור שטיינזלץ]. באשר לכתיב המילה גְּבוּלוֹ, המסורת המדויקת קובעת כי היא נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו, וזאת בניגוד למסורות שגויות שסברו כי היא נכתבת חסר [מנחת שי].
במקביל ליהודה בדרום, וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל גְּבוּלָם מִצָּפוֹן. בני יוסף יישארו בנחלתם הממוקמת בצפון ביחס לשטחים שכבר נכבשו, אף שנותרו עוד שטחים רבים לכבוש צפונה משם עד גבול חמת [רש"י]. מאחר שגבולותיהם של יהודה ויוסף כבר נקבעו באופן סופי ולא ישתנו [מלבי"ם], שבעת השבטים הנותרים יקבלו את נחלתם בשטח הפנוי שנותר בין יהודה שבדרום ליוסף שבצפון, וכן בשאר חלקי הארץ שעוד נותרו לכיבוש [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].