התוויית נחלתו של שבט בנימין נחתמת בציון הגבול האחרון הסוגר עליה, ומסכמת את חלוקת השטח על מכלול עריה וגבולותיה. הפסוק משרטט את קו התוחם המזרחי וחותם את תיאור הנחלה כולה.
נהר הירדן שימש כגבול המזרחי של נחלת בנימין, והוא נמשך לאורך כל רוחב השטח בצד זה [רש"י]. המילים יִגְבֹּל־אֹתוֹ משמעותן שהירדן יהווה גבול עבור שבט בנימין [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והביטוי לִפְאַת־קֵדְמָה מכוון לצד המזרחי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אגב קריאת המילה יִגְבֹּל, קיימת מסורת קריאה וניקוד. בעוד שבחלק מכתבי היד הישנים נוקדה האות ב' בחולם, המסורת המקובלת נשענת על שיטת בן אשר, המשנה את הניקוד בשל המקף המחבר בין המילים [מנחת שי].
בסיום תיאור השטח, הפסוק מסכם: זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי בִנְיָמִן לִגְבוּלֹתֶיהָ. המילה לִגְבוּלֹתֶיהָ מתייחסת לקווים התוחמים והמקיפים את השטח שחולק למשפחות השבט [מצודת דוד].
השילוב הייחודי בפסוק בין המונח "נחלה" למונח "גבולות" משקף את אופייה המיוחד של נחלת בנימין. בתיאור נחלותיהם של רוב השבטים האחרים, הכתוב מסתפק בציון המילה "נחלה" בלבד, שכן הוא מונה את הערים הספציפיות מבלי לפרט את קווי הגבול ההיקפיים. אצל שבט יהודה, לעומת זאת, הכתוב מפריד בין המושגים ומציין תחילה את ה"גבול" ובנפרד את ה"נחלה"; זאת משום שגבולותיו הראשוניים של יהודה כללו בתוכם גם שטחים שניתנו מאוחר יותר לשבט שמעון, כך שהגבול החיצוני לא חפף במדויק לנחלה בפועל. ייחודו של שבט בנימין הוא בכך ששום שבט זר לא קיבל שטח מתוך נחלתו, והיא נותרה שלמה ובלעדית לו. משום כך, הפסוק כורך את שני המושגים יחד: המילה נַחֲלַת מציינת את הערים הפרטיות שבתוך השטח, בעוד המילה לִגְבוּלֹתֶיהָ מתייחסת למעטפת ולגבול החיצוני המקיף אותן בשלמות [מלבי"ם].