תיאור זה משרטט את קו הגבול הדרומי של נחלת שבט בנימין, הנמתח ממערב לכיוון מזרח [מצודת דוד]. הכתוב מפרט את תחנות הגבול עד לנקודת המפגש שבין נהר הירדן לים המלח. מבחינת קריאת הטקסט, המסורת מורה לקרוא וְהָיוּ תֹּצְאוֹת אף על פי שהמילים הכתובות הן "והיה תצאותיו" [מנחת שי].
הגבול עובר אֶל כֶּתֶף בֵּית חָגְלָה צָפוֹנָה, כלומר אל צדו הצפוני של מדרון בית חגלה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מקום זה לא נכלל בפועל בנחלת בנימין, והעיר בעלת השם הזהה שמוזכרת בהמשך כחלק מערי השבט היא עיר אחרת לחלוטין [מצודת דוד].
משם ממשיך התוואי אֶל לְשׁוֹן יָם הַמֶּלַח, כינוי לקצה הים המשוך ובולט החוצה בצורת לשון [מצודת ציון]. התוספת צָפוֹנָה מדגישה שהגבול מגיע רק לחלקה הצפוני של אותה לשון, ומכאן נלמד שכל שטח הלשון עצמו נותר בחלקו של שבט יהודה השכן [רש"י].
התחנה הבאה היא אֶל קְצֵה הַיַּרְדֵּן נֶגְבָּה, כלומר הקצה הדרומי של נהר הירדן, במקום שבו הוא נשפך אל תוך ים המלח [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נקודה גיאוגרפית זו מהווה צומת גבולות: היא משמשת כפינה הצפונית־מזרחית של נחלת יהודה, ובה בעת היא הפינה הדרומית־מזרחית של נחלת בנימין [רש"י]. סיכום התוואי נחתם במילים זֶה גְּבוּל נֶגֶב, המאשרות כי זהו אכן גבולו הדרומי של שבט בנימין [ביאור שטיינזלץ].