רגע היציאה למשימת מיפוי הארץ מגיע, והשלוחים מתכוננים לצאת לדרכם. בטרם יציאתם, יהושע מעניק להם הנחיות אחרונות המשלבות בין ההשתדלות האנושית הנדרשת לבין ההכוונה האלוהית שתכריע את חלוקת הנחלות.
הָאֲנָשִׁים המוזכרים בפסוק הם השלוחים שנבחרו למשימה [מצודת דוד]. הכתוב מציין כי וַיָּקֻמוּ האנשים ללכת, ומיד לאחר מכן וַיְצַו אותם יהושע. סמיכות זו מלמדת שכאשר קמו לצאת לדרכם, יהושע עצר אותם כדי להזהירם ולהדריכם כיצד בדיוק לפעול [רד"ק], וכן כדי לזרז ולעודד אותם לקראת ביצוע המשימה [מצודת דוד].
הציווי של יהושע טומן בחובו מורכבות מסוימת ביחס לפעולה האנושית מול ההשגחה. אף על פי שיהושע כבר הודיע לבני ישראל שחלוקת הארץ ומשפט הגורל מוכוונים מאת ה', את השלוחים עצמם הוא מצווה לפעול בדרך הטבע. הוא מנחה אותם ללכת, לסייר ולחלק את הארץ מתוך בחירה ושיקול דעת אנושי רגיל [מלבי"ם].
כאשר יהושע אומר להם וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל, הוא אינו מצהיר בפניהם שהגורל יהיה אלוהי, אלא מציג זאת כלפי חוץ כהטלת גורל אנושית ורגילה שתוצאותיה אינן ידועות מראש [מלבי"ם], אף שהדבר ייעשה לפני ה' כפי שהסביר קודם לכן [ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, המילה בְּשִׁלֹה נכתבת ומסתיימת באות ה', וזוהי הגרסה המדויקת, בניגוד לספרים מסוימים שבהם נכתב בטעות כי יש לקרוא את המילה עם האות ו' בסופה [מנחת שי].