תיאור נחלות השבטים משרטט את קווי הגבול המדויקים המפרידים ביניהם, כאשר כאן מפורט קו התפר שבין נחלת בנימין לנחלת יהודה. הפרשנים מסכימים כי הכתוב עוסק בגבולו הדרומי של שבט בנימין, שהוא למעשה גבולו הצפוני של שבט יהודה. תיאור התוואי מתקדם ממערב למזרח. בשל כיוון התקדמות זה, קיימת תופעה טופוגרפית מעניינת בהשוואה לתיאור גבול יהודה, שחושב בכיוון ההפוך ממזרח למערב: כל מקום שבו מתואר כאן שהגבול יורד, בנחלת יהודה ייכתב שהוא עולה [רש"י].
הגבול מתחיל את מהלכו, וּפְאַת נֶגְבָּה, מן הקצה הדרומי [מלבי"ם] או המערבי [ביאור שטיינזלץ] של קרית יערים. משם הוא ממשיך יָמָּה, כלומר אל הים. זיהוי הים בנקודה זו מעורר התייחסות מיוחדת. בעוד שיש מי שמציין כי זהותו של ים זה אינה ידועה [רש"י], מובהר כי אין הכוונה לים התיכון העומד במערב, אלא לגוף מים מסוים שהיה ממוקם מצפון ליהודה. העובדה שים זה לא הוזכר בפירוט גבולות יהודה הסמוכה אינה חריגה, שכן לעיתים ציון דרך מופיע בתיאור נחלה אחת ומושמט בתיאור הנחלה הגובלת בה [מצודת דוד]. לבסוף, וְיָצָא אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ, כאשר בנקודה זו קו הגבול נמשך ומתרחב לכיוון דרום אל עבר המעיין [מלבי"ם].