בשלב זה של הנחלת הארץ, נוצר מצב שבו רוב השבטים טרם קיבלו את נחלתם הקבועה. המילה וַיִּוָּתְרוּ מתפרשת מלשון "נותר", כלומר השבטים שנשארו ללא שטח משלהם [מצודת ציון].
הפרשנים מסכימים על החישוב העומד מאחורי ציון שִׁבְעָה שְׁבָטִים. מתוך שנים עשר השבטים, חמישה כבר באו על מקומם: שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה קיבלו את נחלתם עוד בימי משה בעבר הירדן המזרחי. לאחר מכן, בתוך גבולות ארץ כנען, כבר נפל הגורל וחולקו הנחלות לשבט יהודה, לשבט אפרים ולחציו השני של שבט מנשה.
העיכוב בחלוקת הארץ לשאר השבטים, אֲשֶׁר לֹא חָלְקוּ, נבע מכך שבאותו השלב הם עדיין לא ידעו במדויק את גבולות הארץ כדי שיוכלו לחלק אותה כראוי באמצעות גורל [מצודת דוד]. מתוך כך עולה מאליה השאלה מדוע דווקא שבטי יהודה ויוסף (אפרים ומנשה) זכו לקדימות וקיבלו את חלקם לפני כולם. ההסבר לכך נעוץ בייעודם ההיסטורי והרוחני: שבטים אלו הקדימו לקחת את נחלתם משום שעתיד לצמוח מהם חוטר המלוכה ושני המשיחים, ועל כן זכו למעמד מועדף [מלבי"ם], בעוד שאר השבטים נאלצו להמתין להשלמת בירור הגבולות.