שבעה שבטים טרם התיישבו בנחלתם, וכתוצאה מכך אזורים רבים בארץ נותרו בלתי כבושים [ביאור שטיינזלץ]. על רקע זה פונה אליהם יהושע בתוכחה ושואל עַד אָנָה, כלומר עד מתי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אַתֶּם מִתְרַפִּים – מגלים רפיון ידיים ומתרשלים במשימה [רש"י, מצודת ציון].
הפרשנים מציעים מניעים שונים לעיכוב הממושך של השבטים. גישה אחת תולה זאת בחשש אסטרטגי: השבטים נמנעו מלשרטט את גבולות הארץ ולחלקה מתוך פחד שברגע שכל שבט יכיר את נחלתו הפרטית, האחדות הלאומית תתפרק ואיש לא יחלץ לעזרת אחיו בכיבוש נחלתו. הם העדיפו לכבוש את הארץ יחד ורק אז לחלקה, בעוד שרק שבטי יהודה ויוסף, שהיו גיבורים ואמיצים, העזו לבקש את נחלתם מראש [מצודת דוד, מלבי"ם]. על חשש זה משיב להם יהושע כי ה' הוא שנותן להם את הארץ ונלחם עבורם, ולכן הם ינצחו גם ללא עזרת שאר השבטים [מצודת דוד].
גישה אחרת מציגה את העיכוב ככשל מהותי בתהליך. ה' הבטיח ליהושע שהוא עצמו יוריש את יושבי הארץ, אך התנה זאת בכך שהארץ תחולק קודם לכן בגורל וכל שבט ידע את מנת חלקו. מכיוון שהורשת הארץ תלויה בחלוקתה, הרי שבהימנעותם מחלוקת הנחלות, השבטים למעשה מעכבים במו ידיהם את השלמת הכיבוש [מלבי"ם].