גבולות נחלת שבט בנימין משורטטים במדויק, וכאן התוואי משנה את כיוונו וחותם את הצד המערבי המחבר בין נחלת אפרים מצפון לנחלת יהודה מדרום.
המילה וְתָאַר מוסברת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של סיבוב והקפה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אך יש המדייקים כי הגבול הקיף את ההר המדובר משלושה כיוונים שונים [מלבי"ם]. לאחר שהתוואי הצפוני כלה את דרכו ממזרח למערב, הקו וְנָסַב לִפְאַת יָם נֶגְבָּה, כלומר פנה אל הצד המערבי והחל לרדת לכיוון דרום [רש"י, מצודת דוד].
נקודת ההתחלה של קו מערבי זה היא מִן הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בֵית חֹרוֹן נֶגְבָּה, דהיינו ההר שנמצא מדרום לעיר בית חורון. משם, מהפינה הצפונית-מערבית של הנחלה, ירד הגבול דרומה כמין צורת האות דל"ת [מלבי"ם]. קצהו של גבול זה מסומן במילים וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל קִרְיַת בַּעַל. מבחינת קריאת הטקסט, המילה הכתובה במסורה היא והיה, אך יש לקרוא אותה בלשון רבים – וְהָיוּ [מנחת שי].
קרית בעל, הִיא קִרְיַת יְעָרִים, מצוינת במפורש כעִיר בְּנֵי יְהוּדָה. ציון זה ממחיש כי נחלת בנימין תופסת את כל רוחב השטח שבין יהודה לאפרים, כך שערי יהודה הצפוניות משמשות כסמן לגבול הדרומי והמערבי של בנימין [ביאור שטיינזלץ]. מיקום גיאוגרפי זה, הכלוא בין שני השבטים הגדולים, טומן בחובו משמעות היסטורית ורוחנית עמוקה: הגבול הדרומי של בנימין נושק ליהודה, ושם ממוקמת ירושלים שיש בה חלק לשני השבטים, ואילו הגבול הצפוני נושק לאפרים, שם שכנה שילה. מציאות זו מובילה לכך שכל המקומות שבהם שרתה השכינה בישראל, שילה, נוב ובית המקדש בירושלים, היו כולם בחלקו של שבט בנימין [רש"י].