חלוקת נחלות השבטים בארץ ישראל מגיעה לשלב מתקדם, בו נקבע אזור המגורים של שבט שמעון, אשר מקבל נחלה בעלת אופי גיאוגרפי ייחודי.
הביטוי הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי אינו מתייחס לשבט השני מתוך כלל שבטי ישראל, אלא לשני מתוך שבעת הגורלות שהשליך יהושע במשכן בשילה [ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי בשלב זה של חלוקת הארץ, שבטי יהודה ויוסף כבר נטלו את נחלותיהם, ונותרו שבעה שבטים שעבורם נדרש לחלק את יתרת השטח [רש"י, חומת אנך]. הגורל הראשון מתוך אותם שבעה נפל בחלקו של שבט בנימין, ומיד אחריו עלה בגורל שבט שמעון. ספירה זו של הגורלות ממשיכה הלאה בסדר עוקב עד לגורל השביעי והאחרון של שבט דן [אברבנאל].
הנחלה הוענקה לשבט שמעון לְמִשְׁפְּחוֹתָם, משמעות הדבר היא שהחלוקה הפנימית של השטח התבצעה באופן מסודר לפי משפחות השבט השונות [ביאור שטיינזלץ].
מאפיינה הבולט ביותר של נחלת שמעון הוא היותה בְּתוֹךְ נחלת בני יהודה. לשבט שמעון לא היה גבול עצמאי ונפרד, אלא נחלתו הייתה מובלעת כולה בתוך השטחים והגבולות של שבט יהודה [מצודת דוד]. מובלעת זו באה לידי ביטוי בכך שנחלת שמעון הורכבה למעשה מאסופת ערים שהיו פזורות בתוך השטח הכללי השייך ליהודה [ביאור שטיינזלץ].