הפסוק משרטט את קו הגבול הגיאוגרפי של נחלת שבט אשר, ומתמקד בקצהו המערבי והדרומי הנושק לים התיכון ולרכס הכרמל. מבחינה דקדוקית, במילה וְאַלַמֶּלֶךְ, האות וי"ו מנוקדת בפתח על פי כתבי היד המדויקים [חומת אנך].
הביטוי וּפָגַע בְּכַרְמֶל הַיָּמָּה מתאר כיצד גבולם המערבי של בני אשר מגיע ונוגע בהר הכרמל העומד בסמוך לים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נקודה זו מהווה למעשה את קצה הגבול הדרומי של השבט, המגיע עד לים הגדול באזור הכרמל [מלבי"ם].
משם ממשיך התיאור אל וּבְשִׁיחוֹר לִבְנָת, המזוהה כנהר או נחל הנשפך אל הים התיכון [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה גיאוגרפית, נהר זה נמצא בחלקה הצפוני של הנחלה, כך שהגבול המערבי של שבט אשר נמתח לאורך חוף הים, החל מהכרמל בדרום ועד לשיחור לבנת בצפון [מלבי"ם].
השם המיוחד "שיחור לבנת" נועד להבדיל נהר זה מנהר מצרים המוכר שנקרא במקרא "שיחור" סתם. התוספת "לבנת" קשורה ככל הנראה לזכוכית הלבנה שהייתה מיוצרת בעבר באותו נהר [מלבי"ם].