התוויית נחלתו של שבט אשר ממשיכה להסתעף ולשרטט את גבולות השבט מארבע רוחותיו, תוך ציון ציוני דרך מרכזיים עד להגעת הגבול אל הים התיכון.
תחילה, וְשָׁב הַגְּבוּל, כלומר הגבול שקצהו הצפוני-מזרחי היה בצידון רבה, משנה את כיוונו ופונה מצפון לדרום. הוא תוחם את הפאה המזרחית של נחלת אשר ומגיע אל הָרָמָה [מצודת דוד, מלבי"ם]. משם ממשיך הגבול אל עִיר מִבְצַר צֹר, המהווה את הקרן הדרומית-מזרחית של השטח, אף שהעיר עצמה הייתה שייכת לנחלת שבט נפתלי [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הצירוף עִיר מִבְצַר צֹר מתאר עיר מבוצרת וחזקה הבנויה על סלע הררי וגבוה. המלבי"ם מדגיש כי אין מדובר בעיר החוף הגדולה והמוכרת צור, שכן באותה תקופה היא טרם נבנתה, אלא במבצר סלעי פנימי יותר.
לאחר מכן, וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה, כלומר מאותו מבצר מזרחי הגבול שב ופונה לכיוון מערב, אל עבר העיר חוסה [מצודת דוד, מלבי"ם]. משם, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה מֵחֶבֶל אַכְזִיבָה, הגבול עובר אל גורל נחלתו של אזור אכזיב שעל חוף הים בגליל העליון, ושם הוא מסתיים בים הגדול [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בכך למעשה מושלם תיאור גבולותיו של שבט אשר מכל עבריו [מלבי"ם].
בנוסף למשמעות הגיאוגרפית, ישנן מספר הערות נוסח בפסוק: המילה הכתובה כ"ויהיו" נקראת במסורת הקריאה כ-וְהָיוּ, וישנם הבדלי ניקוד במסורות השונות לגבי המילה מֵחֶבֶל, האם האות חי"ת מנוקדת בסגול או בצירה [מנחת שי].