התוויית גבולות הנחלות ממשיכה לשרטט את נקודות ההשקה שבין השבטים השונים, תוך תיאור שינויי כיוון חדים המגדירים את שטחם. הגבול של נחלת שבט אשר משנה את כיוונו וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ - הוא פונה מהפינה הצפון-מערבית לכיוון מזרח, ומהווה את הגבול הצפוני של נחלת אשר [מלבי"ם, מצודת דוד].
במהלך תנועתו מזרחה, הגבול מגיע אל בֵּית דָּגֹן (מילה הנהגית באות ג' מנוקדת בחולם [מנחת שי]), ושם הוא וּפָגַע - כלומר פוגש ומשיק לשטחו של שבט בִּזְבֻלוּן, אשר שכן מצפון לנחלת אשר [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. משם ממשיך הקו וּבְגֵי יִפְתַּח־אֵל צָפוֹנָה. גיא זה היווה נקודת השקה גבולית: הוא עמד מצפון לגבול אשר, וסימן במקביל את קצה גבולו הדרומי של זבולון [מלבי"ם, מצודת דוד]. על אותו קו התקדמות ממערב למזרח, הגבול חולף גם על פני בֵּית הָעֵמֶק וּנְעִיאֵל.
לאחר המעבר בנעיאל, תוואי הגבול משנה שוב את מסלולו וְיָצָא אֶל־כָּבוּל מִשְּׂמֹאל. בשלב זה, הקו עולה מדרום לצפון, ועובר לאורך כל גבולו המזרחי של זבולון עד שהוא מגיע לכבול, הנמצאת בקצה הצפוני של ארץ ישראל. המילה מִשְּׂמֹאל מציינת את כיוון צפון, ומלמדת שכבול והאזור שמצפון לה נכללו בנחלת אשר [מצודת דוד, מלבי"ם]. יש המוסיפים ומזהים את כבול המוזכרת כאן כעיר הבירה ששלמה המלך מסר לימים לחירם מלך צור, ועל שמה נקרא כל האזור כולו "ארץ כבול" [מלבי"ם].