פסוק זה משמש כסיכום לתהליך חלוקת הארץ לנחלות, ומדגיש כי החלוקה הבסיסית נעשתה על פי ה' באמצעות גורל [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה נִחֲלוּ בהקשר זה אינה שקיבלו נחלה בעצמם, אלא "הנחילו" – כלומר, מנהיגי העם הם אלו שחילקו והנחילו את הארץ לישראל. המונח וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת מתייחס למנהיגים שהם ראשי בתי האבות של כל שבט ושבט [מצודת דוד, רד"ק].
מתוך הצירוף הייחודי של המילים "ראשים" ו"אבות" בביטוי וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת, חז"ל למדו את הכלל ההלכתי של "הפקר בית דין הפקר". הסמיכות באה ללמד שכשם שאבות מנחילים לבניהם את רכושם כפי רצונם, כך גם ה"ראשים", מנהיגי העם ובית הדין, מוסמכים להנחיל ולחלק רכוש לעם כפי שיראו לנכון [רד"ק].
המילה בְּגוֹרָל המופיעה בהמשך, מתקשרת לתחילת הפסוק ומשלימה את הרעיון: אלה הן הנחלות שהנחילו לישראל באמצעות גורל [מצודת דוד]. המילים החותמות את הפסוק, וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק, מציינות את ההשלמה הסופית והמוחלטת של חלוקת הארץ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].