תהליך חלוקת הארץ לשבטים נקטע בפסוק זה כדי לתאר אירוע היסטורי שהתרחש תקופה ארוכה לאחר מכן, בימי שפוט השופטים. הכתוב מגולל את סיפורו של שבט דן, שנאלץ להתמודד עם מצוקת קרקע בנחלתו המקורית ולצאת למסע כיבוש הרחק בצפון הארץ כדי למצוא מקום יישוב חלופי.
המילים וַיֵּצֵא גְבוּל בְּנֵי דָן מֵהֶם מצביעות על כך שהנחלה המקורית לא תאמה את צורכי השבט. הפרשנים מסכימים כי השטח היה פשוט קטן ממידותיהם ולא הספיק לאוכלוסייתם הגדולה [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך]. בנוסף, הם לא הצליחו לשלוט בפועל על מלוא השטח שקיבלו בגורל, מאחר שהאמורי לא איפשר להם לרדת לעמק ודחק אותם לאזור הספר המערבי, בעוד שעל חוף הים ישבו הפלשתים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עקב כך, נחלתם פוצלה, ושבטים אחרים חצצו בין השטח המקורי לבין הנחלה החדשה שיכבשו [רש"י].
בעקבות המצוקה, וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם לֶשֶׁם. מסע מלחמה זה אירע בשלב מאוחר יותר, בימי עתניאל בן קנז ופסל מיכה, כפי שמתואר בהרחבה בספר שופטים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. העיר לֶשֶׁם היא העיר לַיִשׁ, שהייתה מיושבת במקורה על ידי צידונים ושכנה בקצה הצפוני-מזרחי של הארץ, מול נחלת שבט נפתלי [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
קיימת מחלוקת לגבי מעמדה המקורי של העיר. גישה אחת גורסת כי העיר הייתה חלק מהגורל המקורי של שבט דן, אלא שהיא לא נכבשה יחד עם שאר חלקי הארץ והם נאלצו להילחם עליה רק לאחר זמן [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת סבורה כי העיר שכנה מחוץ לגבולות הארץ שחולקה לשבטים. בני דן, שחיפשו מקום שקט וטוב, הרחיקו נדוד אל מחוץ לגבולם המקורי ולכדו את העיר [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לאחר הניצחון, וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ, כלומר לקחו אותה לנחלה ולירושה [מצודת ציון]. על פי המסורה, מילה זו נכתבת בפסוק זה בכתיב חסר [מנחת שי].
לבסוף, וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן. שינוי שמה של העיר על שם אבי השבט הפך אותה לנקודת הציון הצפונית המובהקת של ארץ ישראל. מכאן נטבע הביטוי המוכר "מדן ועד באר שבע", המבטא את גבולות הארץ באלכסון, מהקצה הצפוני-מזרחי (דן) ועד לקצה הדרומי-מערבי (באר שבע) [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, מיקומה של העיר, המזוהה בדברי חז"ל עם אזור פמיאס, העניק לנהר הירדן את שמו, שכן הוא "יורד מדן" [מצודת דוד, רד"ק].