הפסוק חותם את תיאור נחלתו של שבט זבולון, תוך פירוט הערים הפנימיות בשטחו וסיכום מניינן. קו הגבול של הנחלה נכנס פנימה ועובר דרך קטת, המזוהה עם העיר קטרון, עד שהוא מגיע לבית לחם, ובכך נסגרים גבולות השבט מכל ארבע רוחותיו [מלבי"ם].
בשמותיהן של חלק מהערים ניכרים ייחודים וגרסאות שונות. בתיבה וידאלה קיימת מסורת בספרים ובכתבי יד עתיקים שלפיה השם נכתב באות רי"ש, כלומר "ויראלה" [מנחת שי]. ציון העיר ובית לחם אינו מתייחס לעיר המוכרת מנחלת יהודה, אלא לעיר צפונית הנקראת בית לחם הגלילית [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. תופעה זו של ערים בעלות שם זהה באזורים שונים מסבירה מדוע במקומות אחרים במקרא הודגש השם "בית לחם יהודה", כדי להבדילה מבית לחם של זבולון [רד"ק].
בסופו של הפירוט מצוין כי אלו עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אף על פי שבפסוק עצמו נמנו חמש ערים בלבד. הפרשנים מסבירים כי המניין הכולל מורכב מחמש הערים הללו, יחד עם שבע ערים נוספות שהוזכרו קודם לכן בתיאור גבולות השבט, כדוגמת שריד, מרעלה, יקנעם, יפיע, גתה חפר, עתה קצין ורמון [מצודת דוד, מלבי"ם]. שאר המקומות שהוזכרו בפרשייה אינם נכללים במניין זה מסיבות שונות: חלקם היו שייכים לשבטים שכנים, כדוגמת דברת שהייתה בנחלת יששכר; מקומות אחרים, כמו דבשת, היו רק נקודות ציון שהגבול נגע בהן אך לא נכנס לתוכן; וישנם מקומות שהיו תוואי נוף גיאוגרפיים ולא ערים מיושבות, כמו גיא יפתח אל [מלבי"ם, מצודת דוד].