לאחר ניצחון צבאי אדיר ומרשים, מתגלה רגע של חולשה אנושית עמוקה. הלוחם הגדול, שזה עתה הכה מחנה שלם בכוחות עצמו, מגיע לסף מוות דווקא בשל תשישות פיזית והתייבשות [ביאור שטיינזלץ]. במצבו זה, שמשון מוצא את עצמו לכוד במלכוד קטלני. הוא מבין כי וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא אם יישאר במקומו, ואילו וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים אם ינסה ללכת אל העיר כדי לרוות את צמאונו וייתפס שם בידי הפלשתים [מצודת דוד].
מתוך המצוקה הזו, הוא פונה אל ה' בטענה המשלבת היגיון ואמונה. שמשון מזכיר את הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, הניצחון האדיר שבו הכה לבדו את הפלשתים, וטוען כי ה' אינו עושה נסים לבטלה וללא תכלית. אם הוא ימות כעת מצמא או ייפול בידי אויביו בגלל חולשתו, הרי שההצלה הגדולה שקדמה לכך תאבד את משמעותה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לצד הטענה על תכלית הנס, שמשון מעלה נימוק רוחני עמוק המבוסס על זהותו מול אויביו, אותם הוא מכנה הָעֲרֵלִים. אף על פי ששמשון מודע לכך שחטא, טמא את נזירותו ונשא אישה פלשתית, הוא מבקש מה' להביט על חותם ברית המילה שעליו. הוא טוען כי גם אם האדם פגום בחטאיו, החותם האלוהי אינו סר ממנו. לכן, ולו רק בזכות ההבדל היחיד שנותר בינו לבין הפלשתים שהוא אות הברית, אין זה ראוי שה' ימסור אותו לידיהם [חומת אנך]. תפילה זו נענית כאשר ה' בוקע עבורו מקור מים בדרך נס מתוך שקע באדמה. מים אלו מסמלים את המעיין שבא על ידי הקורא אל ה', או לחלופין, את העין וההשגחה של ה' שפקחה עין על הקורא אליו בעת צרתו [אברבנאל].