תגובתו של שמשון למעשה הפלשתים, ששרפו את אשתו ואת אביה, מקפלת בתוכה תפיסה מורכבת של צדק, גמול ומעגל של נקמה. דבריו אינם רק איום, אלא כתב אישום כלפי התנהלותם המוסרית והמשפטית של אויביו.
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת תוכחתו של שמשון באומרו אִם תַּעֲשׂוּן כָּזֹאת. יש המפרשים כי שמשון מתייחס לשורש הסכסוך, ותוהה האם זהו המנהג המקובל אצלם לתת אישה של אדם אחד לאדם אחר [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה במילים אלו ביקורת על תזמון עשיית הצדק של הפלשתים. לפי פירוש זה, אילו היו הפלשתים מענישים את חותנו של שמשון מיד כשגזל את אשתו, המעשה היה נחשב ראוי. אולם, מכיוון שהם התעלמו מהפשע המקורי ונזכרו לפעול רק לאחר ששמשון עשה דין לעצמו, הוא אינו מסתפק בכך ורואה צורך להכות בהם שוב [רד"ק].
זווית נוספת מתמקדת בהסלמת האלימות. שמשון הסתפק בתחילה בעונש של פגיעה ברכוש, אך משהחליטו הפלשתים להעניש את אשתו ואביה בעונש מוות אכזרי כדי להשקיט את זעמו, שמשון מכריז כי מעתה הוא יאמץ את הרף שהם הציבו ויגבה מהם חיי אדם כמנהגם [מלבי"ם]. עצם הבחירה שלהם להמשיך ולהרע, במקום לסיים את הסכסוך לאחר הנקמה הראשונה, היא שמאלצת אותו להשיב להם רעה תחת רעה [רלב"ג].
עם זאת, לצד האיום, שמשון מציב גבול ברור לנקמתו באומרו כִּי אִם נִקַּמְתִּי בָכֶם וְאַחַר אֶחְדָּל. הוא מבהיר לפלשתים כי הם לא יוכלו לצאת בלא כלום על שריפת אשתו [ביאור שטיינזלץ], אך בד בבד הוא אינו מכריז על איבת עולם. שמשון מתחייב כי יערוך בהם מסע נקמה אחד אחרון, ולאחריו יחדל ממעשיו נגדם [מצודת דוד].