רגע של צימאון מייאש הופך להצלה ניסית, וממחיש את הקשר הישיר שבין זעקת האדם למענה האלוהי. לאחר ניצחונו הגדול של שמשון, הוא ניצב בפני סכנת מוות מצימאון, וה' מתערב ובורא עבורו מקור מים פתאומי.
הפרשנים נחלקו בהבנת מהותו של הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי שממנו יצאו המים. גישה אחת גורסת כי מדובר בלחי החמור עצמה שבה השתמש שמשון. לפי פירוש זה, הַמַּכְתֵּשׁ הוא הגומה שבה יושבת השן בתוך הלחי, אשר צורתה מזכירה כלי שבו כותשים תבלינים [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. בדרך נס, נוצר מעיין מתחת לאותה גומה והמים פרצו דרך הבקע שבעצם [מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה שנייה מבינה את המילה "לחי" כשמו של המקום הגיאוגרפי (רמת לחי). לפיכך, הַמַּכְתֵּשׁ אינו איבר של חיה, אלא שקע בסלע או סלע משונן דמוי מכתש שהיה באותו אזור, ואותו בקע ה' כדי להוציא ממנו מים [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, רד"ק].
לאחר ששתה, מתאר הכתוב וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי. תיאור דרמטי זה נאמר בדרך של גוזמה והפלגה, שכן מרוב תשישות היה נראה כאילו פרחה נשמתו, וכעת חזר לחיים [מצודת דוד].
בעקבות הנס, שמשון מעניק למקום את השם עֵין הַקּוֹרֵא. המילה עֵין משמעותה מעיין [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי השם מבטא את העובדה שזהו המעיין שנבע בזכות תפילתו וזעקתו של הקורא אל ה' [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי השם רומז לכך ש"עינו" והשגחתו של ה' היו מופנות אל הקורא לו, כדי להוציא עבורו מים [רלב"ג].
קריאת השם נועדה לשמש זיכרון לדורות לכך שה' עונה לקוראים אליו. תחילה נקרא המקום "לחי" כזכר לנס הניצחון במלחמה, וכעת התווסף השם "עין הקורא" כזכר לנס המים, כדי שכל מי שיעבור במקום יכיר בשני הניסים גם יחד ויברך עליהם [מלבי"ם].