שמשון מובל כבול אל מחנה האויב, אך ברגע של התגלות אלוהית מתהפכת התמונה, והכבלים החזקים הופכים לשבריריים. כאשר הוּא בָא עַד לֶחִי, מקום מחנה הפלשתים, הוא צעד בכוחות עצמו משום שרק ידיו היו קשורות ולא רגליו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ בתרועות של שמחה וניצחון כשראו אותו מובל אליהם כבול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באותו רגע, וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה'. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שרוח של גבורה מאת ה' עברה ושרתה עליו, כדי להכינו לקרב הגדול שעתיד להתרחש [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות זאת, וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ. אף על פי שאנשי יהודה קשרו אותו היטב בעבותים עבים, הם הפכו לחלשים כמו פשתן שנחרך באש, שאמנם שומר על צורת חוט אך אין בו כל חוזק [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. באשר לאופן שבו ניתקו החבלים, מציג הרלב"ג שתי גישות: האחת גורסת כי גבורתו של שמשון הייתה כה עצומה, עד שלא נזקק למאמץ מורגש כדי לנתקם, ולכן הם נדמו בעיניו כפשתן שרוף. הגישה השנייה מצביעה על נס פיזי שבו ה' החליש את החבלים עצמם והעלים את חוזקם [רלב"ג]. מבחינת מסורת הטקסט, בספרים המדויקים המילה זְרוֹעוֹתָיו נכתבת בכתיב מלא [מנחת שי].
הפסוק מסתיים במילים וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו. המילה אֱסוּרָיו (שהאות אל"ף בה מנוקדת בחטף סגול [מנחת שי]) מתארת את הקשרים והחבלים שבהם נאסר [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], והפועל וַיִּמַּסּוּ נגזר מלשון המסה [מצודת ציון, רד"ק]. שמשון התנער קלות, והחבלים ניתקו מיד, כאילו נמסו ונשרו מעל ידיו [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. כך מצא את עצמו שמשון משוחרר בן רגע, אם כי עדיין עמד בידיים ריקות מול המון רב של פלשתים [ביאור שטיינזלץ].