מפגש מתוח מתקיים בין שמשון לבין בני עמו, המציף את ההתנגשות שבין מאבק אישי לבין אחריות לאומית תחת שלטון זר. שלושת אלפים איש משבט יהודה מגיעים אל מקום המסתור של שמשון כדי לשכנעו להסגיר את עצמו, לאחר שהתגרה בפלשתים והביא בכך סכנה על העם [ביאור שטיינזלץ].
בפנייתם אל שמשון, אנשי יהודה שואלים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ. טענתם היא ששמשון מכיר היטב את המציאות שבה הפלשתים שולטים בארץ, ובעקבות מעשיו הם עלולים כעת לנקום בכלל ישראל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לחשש הפשוט מנקמה, טענתם נשענת על תפיסה משפטית עמוקה יותר: מאחר ששמשון עורר את זעם השלטונות והביא לסכנה קיומית על הציבור כולו, הם רואים בו בבחינת "רודף". משום כך, הם סבורים כי מוצדק למסור אותו לידי הפלשתים כדי להציל את הכלל [מלבי"ם].
בתגובה, שמשון מצדיק את התנהלותו וטוען שפעל כהוגן. על המילים כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם מסבירים הפרשנים כי שמשון רואה במעשיו תגובה הולמת ומידתית של מידה כנגד מידה, שכן הפלשתים עשו לו רעה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. העוול הספציפי שעליו הוא נוקם הוא העובדה שהפלשתים לא מחו ולא מנעו את העברת אשתו לאיש אחר [מצודת דוד]. אל מול האשמת אנשי יהודה כי הוא מסכן את הציבור, שמשון משיב כי כלל לא העלה בדעתו שייגרם להם נזק. לראייתו, מדובר בסכסוך פרטי בינו לבין הפלשתים שאינו נוגע לכלל ישראל, ולכן אין לראות בו "רודף" המאפשר את הסגרתו [מלבי"ם].