תארו לעצמכם מצב שבו כולם מתגייסים לעזור, אפילו אנשים שזה ממש לא התפקיד הרגיל שלהם. בשירת דבורה, לאחר הניצחון הגדול על סיסרא, דבורה מסתכלת על שבטי ישראל ומשבחת את הלוחמים המיוחדים שבאו להשתתף במערכה.
היא מתחילה ומזכירה את העבר המפואר של השבטים. כאשר היא אומרת אֶפְרַיִם שׇׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק, היא מתכוונת ליהושע בן נון שהיה משבט אפרים. הוא היה כמו שורש חזק שהוביל את המלחמה הראשונה של עם ישראל נגד עמלק. מיד אחר כך היא אומרת אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין, וזו ממש נבואה לעתיד. היא רומזת שבעתיד יקום שאול המלך משבט בנימין, וימשיך את המלחמה הזו עם צבא עצום. המילה בַּעֲמָמֶיךָ מגיעה מהמילה "עם", ומתארת את ההמון הרב של החיילים שייצא איתו לקרב.
דבורה ממשיכה ומתארת את המתנדבים המיוחדים שהגיעו משבטים אחרים. המילה מִנִּי פירושה פשוט "מן". היא מספרת שמִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים, כלומר ממשפחת מכיר ירדו לשדה הקרב שרים חשובים וחכמים שרגילים לעסוק בדינים ובהנהגה.
ההפתעה הגדולה הגיעה מהצפון: וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר. בדרך כלל חיילים מחזיקים חרב ומגן, אבל משבט זבולון הגיעו בהמוניהם אפילו הסופרים והחכמים! המילה מֹשְׁכִים מתארת את פעולת הכתיבה של הסופר על הקלף, והמילה בְּשֵׁבֶט פירושה עט של סופרים. למרות שהם לא היו רגילים למלחמות, גדולי החכמים האלו לא חיפשו תירוצים. הם עזבו את הספרים שלהם וירדו אל החזית כדי לעזור לעם ישראל ולה׳.