שירת דבורה עוברת לסקור את השתתפותם של שבטי ישראל במלחמה מול סיסרא, תוך שהיא מזכירה את עברם המפואר של השבטים ומדגישה את ההרכב הייחודי של הלוחמים, שכלל גם אנשי רוח והנהגה.
המילה מִנִּי משמעותה "מן" בתוספת האות י' [מצודת ציון, רד"ק]. תחילת הסקירה מתמקדת בשבטים אפרים ובנימין. אֶפְרַיִם שׇׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק מתייחס ליהושע בן נון, מנהיג משבט אפרים, שהיה השורש שהוביל את המערכה הראשונה של עם ישראל והחליש את עמלק [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק]. המשך המשפט, אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין, נאמר בדרך נבואה ומצביע על כך שבעתיד יקום שאול המלך, בן שבט בנימין, וימשיך את המורשת של אפרים במלחמה נגד עמלק [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק]. המילה בַּעֲמָמֶיךָ נגזרת מהמילה "עם", ורומזת לצבא העצום של מאתיים אלף חיילים ששאול יוביל [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון], או מציינת שמשפחות מבנימין הצטרפו לעם במלחמה הנוכחית למרות המרחק הגיאוגרפי [ביאור שטיינזלץ].
חלק מן הפרשנים מצביעים על קשר רוחני והיסטורי עמוק העולה מן הפסוק: מסורת היא שאומת עמלק, מזרע עשו, נופלת תמיד דווקא בידי צאצאיה של רחל, קרי בני יוסף ובנימין, משום שאין לעשו טענה של גזלת הבכורה כלפיהם. לכן, הניצחונות על עמלק הונהגו תמיד בידי שבטים אלו, החל מיהושע, דרך שאול, ולימים גם מרדכי היהודי [צוארי שלל, אהבת יהונתן].
לצד הפירוש הרואה בדברים אלו שבח לאפרים ולבנימין, ישנה גישה המזהה כאן דווקא ביקורת חריפה. לפי קו מחשבה זה, אפרים ובנימין כלל לא הגיעו למלחמה מול סיסרא. דבורה מוכיחה אותם ושואלת האם הם טובים מיהושע, שורשם, ששם את נפשו מנגד ונלחם. היעדרותו של אפרים היא שגרמה גם לבנימין להימשך אחריו ולא להגיע [אלשיך], ואף אם בעבר שבטים אלו הוציאו מתוכם גיבורים, במלחמה זו הם לא שלחו אנשי חיל [מלבי"ם].
לעומת השבטים שנעדרו, דבורה משבחת את ההתנדבות של שבטים אחרים, ששלחו למערכה לא רק לוחמים רגילים אלא גם את האליטה הרוחנית וההנהגתית שלהם. מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים מציג כיצד ממשפחת מכיר, שהיא חלק מחצי שבט מנשה שישב בעבר הירדן, ירדו לשדה הקרב שרים גדולים, אנשים חשובים וחכמים הבקיאים בדת ובדין [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כך היה גם בצפון: וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר. משבט זבולון הגיעו בהמוניהם אפילו הסופרים והחכמים, שאינם מלומדי מלחמה ואינם אוחזים מגן וחרב [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המונח מֹשְׁכִים מתאר את פעולת הכתיבה הנעשית על ידי משיכת הקולמוס על פני הקלף, והמילה בְּשֵׁבֶט פירושה כאן עט או קולמוס של סופרים [מצודת ציון, רד"ק]. אזכורו של זבולון בהקשר של סופרים רומז גם למסורת לפיה שבט זה תמך כלכלית בשבט יששכר כדי שיעסוק בתורה [אהבת יהונתן].
השתתפותם של חכמי מכיר וזבולון משלימה את הביקורת כלפי השבטים הנעדרים: אם אפרים ובנימין יטענו שלא יצאו לקרב משום שהם תלמידי חכמים שאינם מנוסים במלחמה, הרי שמכיר וזבולון מוכיחים שהדבר אינו פוטר מהתייצבות לעזרת ה', שכן גם גדולי החכמים והסופרים שלהם עזבו את ספריהם וירדו אל חזית המלחמה [אלשיך].