שירת דבורה מתארת כיצד איתני הטבע התגייסו לעזרת עם ישראל במלחמתו, כאשר זירת הקרב על שפת הנחל הפכה למלכודת קטלנית עבור צבא האויב.
המילה גְּרָפָם מתארת פעולת ניקוי וסילוק, בדומה למגרפה האוספת אפר מן התנור או מטאטא המסלק עפר [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג]. במהלך הקרב, מי הנחל עלו על גדותיהם בפתאומיות ושטפו את חיל סיסרא [מצודת דוד, רלב"ג]. הצפת הנחל הפכה את האדמה לבוצית, מה שמנע ממרכבות האויב לתמרן, והפך את יושביהן לטרף קל עבור חיילי הרגלים של זבולון ונפתלי שנהנו מיתרון המהירות [ביאור שטיינזלץ]. רוב חיל סיסרא טבע, והדבר הפיל פחד עצום על הנותרים [רלב"ג].
לגבי הכינוי נַחַל קְדוּמִים, הפרשנים מציעים מספר כיווני חשיבה. גישה אחת רואה בכך תואר שבח לנחל קדמון וחשוב [ביאור שטיינזלץ], או ציון לעובדה שהנחל כבר גרף והשמיד מחנות אויב בימי קדם [מלבי"ם]. יש שאף קושרים זאת לימי יציאת מצרים, ומסבירים שהנחל נעשה מעין "ערב" לים האדום עוד מאותה תקופה [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון "קודם". כלומר, ישנו ניגוד בולט בין מצבו הקודם של הנחל, שהיה רדוד ובעל מעט מים, לבין ההתגברות הפלאית והפתאומית של זרם המים בעת הקרב [מצודת דוד, רלב"ג].
סיום הפסוק, תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז, מתאר הליכה וצעידה בעוצמה [מצודת ציון]. הפירושים נחלקים לגבי משמעות דריכה זו. יש המפרשים שעם ישראל דרך ברגליו על גבורתם של חיילי כנען המובסים [רש"י]. אחרים מסבירים שהדריכה מתייחסת לאיתני הטבע עצמם, הלוחמים נדרשו להתאזר בגבורה כדי לצעוד לתוך הסערה העזה [ביאור שטיינזלץ], ולדרוך בעוז על המים השוטפים כדי לחצות אותם [מלבי"ם]. מתוך כך עולה תיאור של נס סלקטיבי, הדומה באופיו לקריעת ים סוף, בעוד שהמים הגועשים שטפו את הגויים, הם לא פגעו כלל בישראל, שיכלו לדרוך ולעבור בתוך הנחל בבטחה ובתוקף [מצודת דוד, רלב"ג].