שירת הניצחון מסתיימת במעבר חד אל זווית ייחודית וטראגית במחנה האויב. המוקד עובר אל אמו של שר הצבא המובס, היושבת וממתינה לשובו של בנה מן הקרב, בן שלעולם לא יחזור. ההמתנה המתוחה מתחלפת בחרדה, והמשך הדברים משרטט את תגובתה הרגשית לנוכח האיחור.
האם עומדת ומביטה החוצה: נִשְׁקְפָה פירושו הבטה, והיא מנוסחת כך משום שגם היא עצמה נראית לאלו המביטים בה מבחוץ [מצודת ציון]. היא מביטה בְּעַד הַחַלּוֹן וכן בְּעַד הָאֶשְׁנָב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי אֶשְׁנָב הוא סוג של חלון, ככל הנראה חלון המיועד לאוורור ונשיבת רוח, ואולי כזה המורכב משבכה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה פרשנית הסבורה כי אין מדובר בחלונות פיזיים רגילים, אלא ב"חלונות קסם" ואצטגנינות. לפי גישה זו, אם סיסרא השקיפה אל מערכת הכוכבים כדי לחזות את גורל בנה במלחמה [מלבי"ם, אלשיך, אהבת יהונתן].
מתוך המתנה זו היא מגיבה: וַתְּיַבֵּב. רוב הפרשנים מסכימים שמשמעות המילה היא יללה, בכי וגניחה מתוך כאב לב, קול המזכיר תרועת שופר [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, רלב"ג]. עם זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון דיבור, או לחלופין מלשון ראייה והבטה מעמיקה [רש"י, רד"ק]. בכי זה נובע מכך שסיסרא היה רגיל לשוב לביתו מדי יום [צאינה וראינה], וכעת כנראה כבר ירד הערב והוא טרם חזר [ביאור שטיינזלץ]. לפי הגישה המיסטית, יללתה פרצה משום שראתה בכוכבים מראות אימה: דם של חיילים הרוגים, ואת ראשו של בנה מנוקב ומדמם לאחר שהלמו בו במקבת [מלבי"ם, אלשיך].
האם זועקת ושואלת שתי שאלות כפולות, כדרכו של אדם המיילל מתוך כאב [מצודת דוד]. תחילה היא שואלת מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ (התעכב) רִכְבּוֹ לָבוֹא, ולאחר מכן מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי (צעדי, הלוך או דפיקות) מַרְכְּבוֹתָיו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המבחינים בין סוגי האיחור: בֹּשֵׁשׁ הוא התמהמהות מעבר לזמן הרגיל, בעוד אֶחֱרוּ משמעו החמצה של זמן קבוע וידוע מראש [מלבי"ם], כגון חצות הלילה, שבו מסתיימת פעולתם של הכוחות הרוחניים [אהבת יהונתן].
כמו כן, ישנה הבחנה בין סוגי הרכבים. האם תמהה מדוע מרכבתו האישית והקלה של סיסרא מתעכבת, שהרי היה עליו להקדים את כולם. ואפילו אם הוא ממתין לשאר הצבא, מדוע גם צעדי המרכבות הכבדות של חייליו מתעכבים? [אלשיך]. בנוסף, גם אם סיסרא נפל בשבי, לכל הפחות היו צריכים להגיע רצים לבשר לה מה עלה בגורלו [מלבי"ם].
כדי להרגיע את חרדתה, היא ושריותיה מנסות לפתור את המראות הקשים שראתה ולתרץ את העיכוב בדרך חיובית: הן משערות שהצבא מתעכב משום שהוא מחלק את שלל המלחמה, הכולל בנות ישראל יפות ובגדים רקומים וצבעוניים. אולם, בת קול שמימית מכריזה כי תקוותה שקרית, סיסרא מת, והיא לא תמצא נחמה לעולם [צאינה וראינה, אלשיך].