לאחר הניצחון הניסי על צבא סיסרא, מתפרצת שירת הודאה לה' המשותפת למנהיגה הרוחנית ולשר הצבא. מילת הפועל וַתָּשַׁר, המנוקדת בפתח באות שין [מנחת שי] ומשמעותה אמירת שירה [מצודת ציון], מופיעה בלשון נקבה יחידה למרות שהיא מתייחסת בפסוק גם לברק. הסיבה לכך היא שדבורה הייתה הדמות המרכזית במעשה ההצלה והיא זו שחיברה וסידרה את השירה, בעוד ברק רק נטפל אליה והצטרף לשירה, בדומה לאופן שבו מרים דיברה לפני אהרון [רד"ק, אברבנאל]. חשיבותה של שירה זו ניכרת גם בצורת כתיבתה במסורת הסופרים, שכן היא נכתבת בתבנית של "אריח על גבי לבינה", בדומה למבנה המיוחד של שירת הים [מנחת שי].
הפרשנים מציעים מגוון גישות להבנת המילה לֵאמֹר בסוף הפסוק. הגישה הפשטנית מסבירה כי דבורה חיברה את השירה במטרה שברק וכל בני ישראל יאמרו וישירו אותה יחד איתה [מצודת דוד, אברבנאל].
עם זאת, פרשנים אחרים רואים במילה זו רמזים עמוקים ורוחניים יותר, שכן היא נראית לכאורה מיותרת. יש המסבירים כי כל האומר שירה על נס זוכה שייעשה לו נס נוסף, והמילה מרמזת שבעקבות השירה יאמרו בשמים לעשות להם נס אחר [נחל שורק, אהבת יהונתן]. גישות נוספות מצביעות על נצחיותה של השירה: אמירת השירה בעולם הזה גרמה לכך שדבורה ממשיכה לשורר אותה בכל יום בגן עדן [צוארי שלל], ויש בכך אף רמז לתחיית המתים, כלומר שהם שרו בַּיּוֹם הַהוּא, אך עתידים לשוב ולשורר את השירה הזו גם לעתיד לבוא [אלשיך].