פסוק זה חותם את שירת דבורה בנקודת שיא, ומציג ניגוד חד בין מפלתם המוחלטת של אויבי ה' לבין עתידם המזהיר של הצדיקים, ולאחריו מופיע סיכום היסטורי של תקופת השעבוד והניצחון.
כֵּן יֹאבְדוּ כׇל־אוֹיְבֶיךָ יְהֹוָה: לאחר תיאור ציפיות השווא של אם סיסרא בפסוק הקודם, דבורה מכריזה כי נחמותיה הן הבל. היא נושאת תפילה שכל אויבי ה' יאבדו באותה צורה מוחלטת ומבזה שבה נפל סיסרא – מנהיג שנס משדה הקרב ומת בידי אישה [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. תפילה זו מכוונת לכך שהרשעים יאבדו עוד בחייהם, כדי שכל רואי השמש יכירו ויבחינו בצדק האלוהי [אלשיך].
וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהצדיקים אוהבי ה' נמשלים לשמש הזורחת בבוקר, שאורה וחומה הולכים ומתחזקים בהדרגה עד שהם מגיעים לשיא עוצמתם בחצי היום, ללא עננים המסתירים אותם, בדומה לשמש הקופחת של תחילת תקופת תמוז [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
יש שדייקו בלשון הפסוק ותמהו מדוע דבורה פתחה בפנייה ישירה לה' ("אוֹיְבֶיךָ") אך מיד עברה לגוף שלישי ("וְאֹהֲבָיו"). ההסבר לכך נעוץ בענוותנותה של דבורה; היא לא רצתה להעיד על עצמה ביוהרה שהיא מאוהבי ה', ולכן ייחסה את האהבה לצדיקים באופן כללי [אלשיך].
מעבר להתעצמות ההדרגתית, דימוי השמש טומן בחובו רבדים נוספים: כשם שחומה של השמש מורגש בעולם גם לאחר שקיעתה, כך זכותם של הצדיקים ותלמידי החכמים ממשיכה להגן על הדורות גם לאחר לכתם מן העולם [אהבת יהונתן]. בנוסף, הדימוי רומז לשכרם של הצדיקים לעתיד לבוא; בעולם הזה הצדיקים עשויים לסבול מתוך אהבת ה', והם נמשלים לשמש שנתונה בתוך "נרתיק" המעמעם את אורה כדי שהעולם יוכל לסבול אותה. אולם, בעולם הבא הם ייצאו מנרתיקם ויזהירו באור יקרות ועוצמתי [אלשיך].
וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה: הפרשנים מסכימים כי משפט זה אינו חלק משירתה של דבורה, אלא תוספת היסטורית של כותב הספר [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. מבחינה כרונולוגית, מניין ארבעים השנים אינו מתחיל מסוף המלחמה, אלא נמנה מתחילת תקופת השעבוד בידי הכנענים, כך שבפועל שקטה הארץ במשך עשרים שנה בלבד [מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל]. שקט זה הושג משום שצבא חצור הושמד לחלוטין וידם של ישראל הייתה על העליונה [ביאור שטיינזלץ], ובזכות העובדה שכל ימי חייה של דבורה העם שמר על צדקתו [מלבי"ם].