לאחר קללת מרוז החמורה בפסוק הקודם, השירה עוברת לברך את יעל על עזרתה לישראל ועל הריגת סיסרא [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד למרוז שקוללה מפי מלאך ה', ברכתה של יעל נאמרת מפי דבורה על דרך התפילה והברכה, והיא תתקיים לעד [רלב"ג, מצודת דוד].
הפרשנים נחלקו במשמעות הביטוי מִנָּשִׁים, האם מדובר בברכה הגדולה יותר משל נשים אחרות, או בברכה הניתנת מפי נשים אחרות.
לפי הגישה הראשונה, יעל תבורך יותר משאר הנָּשִׁים בָּאֹהֶל. ברמה הפשוטה, הכוונה היא לנשים רגילות שיושבות באוהל ואינן יוצאות למלחמה. יעל עצמה הייתה אישה שיושבת אוהלים, אך בניגוד לאחרות היא הייתה זריזה לסייע לה' ולפעול בגבורה ממש במקום שבו הייתה, בתוך אוהלה [רד"ק, רש"י, ביאור שטיינזלץ]. פירוש עמוק יותר רואה בביטוי נָּשִׁים בָּאֹהֶל רמז לאימהות האומה – שרה, רבקה, רחל ולאה – שהתאפיינו בצניעות ובישיבה באוהל. יעל מבורכת יותר מהן משום שאמנם האימהות ילדו וגידלו את עם ישראל, אך לולא מעשה הגבורה של יעל, סיסרא הרשע היה משמיד את העם כולו [רש"י, צאינה וראינה].
הגישה השנייה מפרשת כי יעל תבורך מפי הנשים. כלומר, הברכה תבוא מפי נשים צדקניות וצנועות היושבות באוהל [מצודת דוד], מפי נשים המלמדות תורה כדבורה [רלב"ג], או מפי כלל נשי ישראל שיברכו אותה על כך שהצילה את בעליהן ממוות בידי סיסרא, ובכך מנעה מהן להישאר אלמנות [אלשיך].
מתוך הדברים, הפרשנים מתייחסים למורכבות המוסרית במעשיה של יעל. חז"ל מציינים שיעל נבעלה לסיסרא כדי להציל את ישראל, על בסיס העיקרון ש"גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה" [צאינה וראינה]. עובדה זו מעוררת שאלה: כיצד ניתן לברך אותה מפי האימהות הקדושות, או להשוות אותה אליהן, הרי האימהות שמרו על עצמן מכל משמר מפני היטמאות לנוכרים, כפי שראינו אצל שרה ופרעה או רבקה ואבימלך? התשובה היא שכוונתה של יעל הייתה טהורה ולשם שמים. כשם שהפרישות והזהירות של האימהות נחשבו להן לזכות, כך ההתמסרות של יעל נחשבת לה לזכות. משום כך, רוחן של האימהות נוחה ממנה, והן עצמן – ממקום כבודן באוהל – מברכות אותה [אלשיך].