פתיחת השירה לוקחת את הקורא אל אירועי העבר הרחוק והמפואר של עם ישראל, ומציגה את הופעתו העוצמתית של ה' בעולם. הפרשנים נחלקו לגבי האירוע ההיסטורי שאליו רומזות מילות הפסוק, ומתוך כך התפתחו שתי גישות מרכזיות להבנתו: האחת קושרת את הפסוק למעמד הר סיני, והשנייה למלחמות הכיבוש בכניסה לארץ ישראל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק במתן תורה, שהיה שיא תולדות ישראל [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ]. כשה' התגלה, הוא הופיע מכל הכיוונים, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר וכן בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם [שטיינזלץ]. על פי המדרש, ה' הציע תחילה את התורה לאומות העולם, ובהן לעשיו שישב בשעיר ואדום, אך הם סירבו לקבלה. באותו רגע אֶרֶץ רָעָשָׁה – העולם כולו רעד וחרד שמא גם ישראל יסרבו לקבל את התורה, דבר שהיה מחזיר את הבריאה לתוהו ובוהו, שכן קיום העולם מותנה בקבלת התורה [אלשיך, אהבת יהונתן].
מעמד זה לווה באש ובמים, עד שאומות העולם נבהלו וחשבו שה' מביא מבול נוסף לעולם, עד שבלעם הסביר להם שזוהי נתינת התורה שנועדה להטיל יראה [צאינה וראינה]. העולם כולו התערפל ורטט [שטיינזלץ], ומשמעות המילים גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ היא שהשמיים, המורכבים מאש ומים, החלו לטפטף ולהתפרק מרוב אימה [אלשיך, אהבת יהונתן]. מכיוון שישראל היו מבוהלים ומשולהבים מאש ההתגלות, ה' ציווה על העָבִים (העננים) להזיל עליהם טל של חיים ותחייה כדי לקרר ולהשיב את נפשם, וזהו שכתוב נָטְפוּ מָיִם [רש"י, אלשיך]. מטרת אזכור מתן תורה כאן היא להדגיש כי התורה ניתנה בגבורה, וכאשר ישראל דבקים בה הם נושעים, אך כשהם פורשים ממנה הם נופלים ביד אויביהם [רש"י].
מנגד, גישה פרשנית שנייה מסבירה שהפסוק אינו עוסק במתן תורה, אלא מתאר בלשון פיוטית וציורית את מלחמות ה' למען ישראל, החל מהניצחונות על סיחון ועוג שהתרחשו מיד לאחר שישראל עברו את הר שעיר [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק]. לפי פירוש זה, הכפילות של יציאה וצעידה (מלשון הליכה) היא דרך השיר [מצודת דוד, מצודת ציון].
במובן זה, המילים אֶרֶץ רָעָשָׁה אינן מתארות רעידת אדמה פיזית, אלא משל לכך שכל מלכי האדמה חרדו ורעדו מפני התקדמות ישראל. באופן דומה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ הוא דימוי לשרי המעלה של הגויים בשמיים שאחזה בהם רעדה והם נטפו זיעה מרוב פחד. החלק האחרון, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם, מתאר כיצד ה' הוריד גשמים עזים כדי לבלבל ולהחריד את צבאות הגויים [מצודת דוד, רלב"ג].
שתי הגישות משתלבות היטב במטרה המרכזית של פתיחת השירה: יצירת ניגוד חד בין עברם המפואר של ישראל לבין מצבם השפל בתקופה שקדמה לדבורה. המשוררת מזכירה כיצד בעבר – בין אם במתן תורה ובין אם בכיבוש הארץ – האומות והטבע כולו רעדו מפחד ה' וישראל. זאת בניגוד גמור לימי שמגר בן ענת ויעל, שבהם פסקה היראה, הדרכים נעזבו וישראל חיו בפחד מאויביהם, עד שקמה דבורה והחזירה את הישועה ואת כבוד ה' למקומם [מלבי"ם, אברבנאל].