יצא לכם פעם לעמוד במקום שבו הכל מסביב היה כל כך עוצמתי עד שהרגשתם שכל העולם עוצר את נשימתו? דבורה הנביאה פותחת את שירת הניצחון שלה בזיכרון של רגע כזה בדיוק, הרגע הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, מעמד קבלת התורה.
היא מזכירה לעם שכאשר ה' התגלה כדי לתת להם את התורה, זה הרגיש כאילו הוא מופיע מכל הכיוונים, ולכן היא אומרת בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר וכן בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם. באותו רגע מיוחד אֶרֶץ רָעָשָׁה. העולם כולו רעד מרוב פחד ודאגה, כי הוא ידע שאם עם ישראל חלילה לא יסכים לקבל את התורה, העולם לא יוכל להמשיך להתקיים. ההתרגשות והיראה היו כל כך גדולים עד שכתוב גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, כלומר השמיים עצמם כאילו התחילו לטפטף מרוב אימה.
בני ישראל היו כל כך נרגשים ומבוהלים מהאש ומהמעמד העצום, עד שה' רצה להרגיע אותם. הוא ציווה על העָבִים, שהם העננים, להוריד עליהם טל נעים וקריר של חיים כדי להשיב את נפשם ולתת להם כוח, וזה מה שכתוב נָטְפוּ מָיִם. דבורה מזכירה לעם את האירוע המופלא הזה כדי ללמד אותם כלל חשוב, כאשר בני ישראל שומרים על התורה ודבקים בה, ה' נותן להם גבורה ומושיע אותם.