בשעה ששבטים אחרים עמדו מנגד ונמנעו מלהשתתף במערכה, שירת דבורה עוברת לשבח את השבטים שנשאו בנטל הלחימה העיקרי והובילו לניצחון המזהיר חרף נחיתותם המספרית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
השבט הראשון שזוכה להלל הוא זבולון, המתואר כעַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת. הפועל חֵרֵף מגיע מלשון ביזיון [מצודת ציון]. כלומר, אנשי זבולון בזה לחייהם, הפקירו את עצמם ולא החשיבו את סכנת המוות שניצבה מולם [רש"י, מצודת דוד]. הם יצאו לקרב מתוך אומץ לב נדיר, קנאה עזה לנקום באויב וביטחון מוחלט בה' [רלב"ג, אברבנאל]. יתרה מכך, הם חשפו את עצמם לסכנה מתוך רצון ותשוקה של ממש להילחם [רד"ק].
בדומה לזבולון, גם שבט נפתלי הפגין גבורה זהה ומסירות נפש [מצודת דוד, רלב"ג]. המיקום שבו לחמו מתואר במילים עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה. רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא להר תבור ולשדה הקרב עצמו. יש המדגישים כי הבחירה להילחם במקום רם וגלוי מעידה על גבורתם, שכן הם לא הסתתרו במקומות מחסה מפני האויב, אלא התייצבו מולו בגלוי ובאומץ [אלשיך].
אף על פי שה' ציווה מראש על ברק לקחת את בני זבולון ונפתלי למלחמה זו, דבורה משבחת אותם על אופן ביצוע השליחות ועל כך שלא פחדו. שבח זה מעצים את הביקורת כלפי שאר השבטים, אשר היו אמורים לבוא ולהתנדב לעזרת ה' מעצמם, אך בחרו להשתמט [מצודת דוד, אברבנאל]. בזכות מסירותם ואומץ ליבם, זכו שבטי זבולון ונפתלי לתהילת עולם [רד"ק].