בשלב זה של שירת הניצחון מתרחש מעבר חד. לאחר פנייה לגורמים שונים, המבט מופנה פנימה אל מנהיגי העם עצמם. הקריאה המרובעת והנמרצת מבטאת התעוררות פנימית וחלוקת תפקידים ברורה בין ההנהגה הרוחנית להנהגה הצבאית.
המילה עוּרִי מבטאת התעוררות, התחזקות וזירוז, והחזרה עליה נועדה להדגשה כדרכה של שירה [מצודת ציון, מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג את חלוקת התפקידים הברורה בין המנהיגים: דבורה מופקדת על השירה וההשראה, בעוד ברק מופקד על הפעולה הצבאית ולקיחת השלל, כפי שמשתמע מהקריאה וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ – נהג את השבויים שלך [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
יש הסבורים כי הקריאה בפסוק אינה של דבורה לעצמה, אלא קולו של העם המעורר את מנהיגיו [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיימת גישה המפרשת את הפסוק כדיאלוג עוקצני בין המנהיגים: ברק מעיר לדבורה שתתמקד בייעודה, דַּבְּרִי שִׁיר, ואל תעסוק בדברים שאינם מעצם השיר, והיא משיבה לו קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ – עשה אתה את מלאכתך הצבאית והנח לי לשורר [אברבנאל].
הפסוק מדגיש את עצמת הנס האלוהי. הניצחון לא הושג בכוח הזרוע, ולמעשה ברק לא נדרש כלל להילחם אלא רק לאסוף את השלל, בעוד דבורה נדרשה רק לשורר [מלבי"ם]. יתרה מזאת, השירה נאמרה ברוח הקודש עוד בטרם הסתיימה המלחמה, כדי להדגיש שהניצחון כבר הובטח מן השמים [אלשיך], ועצם ההתחזקות בשירה היא זו שמגבירה את התשועה [מצודת דוד].
לצד דברי השבח, מפרשים אחרים רואים בקריאה עוּרִי ביטוי למשבר רוחני. מכיוון שדבורה התפארה קודם לכן בעצמה באמרה "עד שקמתי דבורה", נסתלקה ממנה רוח הקודש. משום כך נדרשה קריאה כפולה ומכופלת כדי לעורר אותה מחדש להמשך הנבואה והשירה [רש"י, אברבנאל].
מעבר להקשר המיידי, החזרה המרובעת על המילה עוּרִי רומזת להתעוררויות רוחניות שונות, החל מהיקיצה הטבעית לנבואה ועד להתעוררות עתידית בתחיית המתים [אלשיך]. כמו כן, עצם אמירת השירה על הנס הנוכחי מבטיחה עשיית נסים נוספים בעתיד על ידי ה', ולכן ברק מצטווה לקום ולשבות שבי, כהכנה לניצחונות עתידיים שיבואו [אדרת אליהו]. על פי גישה נוספת, דבורה, שאופיינה במידת הדין בהיותה "אשת לפידות", נדרשה לעורר בעצמה כעת את מידת החסד כדי לומר שירה [אהבת יהונתן].
לבסוף, מבחינה דקדוקית ומוזיקלית, ישנו הבדל בקריאת המילה עוּרִי לאורך הפסוק: בשתי הפעמים הראשונות ההטעמה היא בסוף המילה (מלרע), ובשתי הפעמים האחרונות ההטעמה היא בתחילתה (מלעיל) [רד"ק, מנחת שי].