ברגע השיא של הניצחון על צבא כנען, מתרחש באוהל מעשה גבורה נשי ויוצא דופן. יעל בוחרת להכריע את שר הצבא המאיים לא באמצעות כלי נשק רגיל, אלא בעזרת כלי עבודה. בחירה זו לא נבעה רק מזמינות הכלים, אלא מתוך צדקותה ורצונה לשמור על גדרי הצניעות, שכן חרב נחשבת לכלי גבר שאין ראוי לאישה לשאת [צאינה וראינה].
הפעולה מתוארת בחלוקה ברורה: יָדָהּ השמאלית נשלחה לאחוז ביָּתֵד, שהוא מסמר האוהל [מצודת ציון], וימִינָהּ נשלחה אל הפטיש [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל ברבים תִּשְׁלַחְנָה מוסבר כהתייחסות לשתי הידיים שפעלו יחד [רד"ק, אברבנאל], או כביטוי מליצי לכך שהשכינה הייתה עמה וסייעה לה לאזור את האומץ הנדרש כדי לפגוע בלוחם כה מאיים מבלי שתרעדנה ידיה [אלשיך].
לגבי המונח לְהַלְמוּת עֲמֵלִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפטיש כבד של ברזל שבו משתמשים פועלים ובעלי מלאכה, ולא רק במקבת עץ פשוטה של אוהלים, וזאת על מנת להבטיח מהלומה קטלנית. מנגד, יש המפרשים את המילה עֲמֵלִים כתיאור למצבו של סיסרא שהיה עייף ויגע [רש"י], או כתיאור לידיה של יעל עצמה שהיו חלשות ועייפות מהמאמץ [מלבי"ם].
תיאור ההכאה עצמה בנוי משלבים. תחילה וְהָלְמָה סִֽיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ. המילה מָחֲקָה מתפרשת מלשון הסרה ויישור, כמו אדם שמוחק ומסיר את החלק העודף מכלי מידה גדוש. כלומר, היא מחצה והסירה את ראשו [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה אחת, יעל הכתה תחילה בראשו בפטיש הכבד כדי לרסק את גולגולתו ולוודא שלא יתעורר ויהרוג אותה, ורק לאחר מכן, כשהוא מנוטרל, תקעה את היתד [אלשיך]. מנגד, ישנה דעה המתארת נס: יעל הצליחה להכות רק מכה חלשה שעשתה חקק קטן בלבד, אך היתד צנחה וננעצה מעצמה באורח פלא [מלבי"ם].
לבסוף, הפסוק מתאר כיצד יעל וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. היא וּמָחֲצָה, כלומר פצעה ופגעה בו קשות [רש"י, מצודת ציון], והיתד וְחָלְפָה, עברה וחדרה מצד אחד לצד השני של הראש [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. המכה כוונה אל רַקָּתוֹ, שהוא המקום הרגיש בראש הסמוך לעין [מצודת ציון].