בארמונו של סיסרא מתחוללת דרמה פסיכולוגית, שעה שאמו ממתינה בחרדה לשובו מהמלחמה. אמו של שר הצבא, שהייתה אישה חשובה, מוקפת בנשים נכבדות המנסות להרגיע את חששותיה נוכח העיכוב [ביאור שטיינזלץ]. המילה חַכְמוֹת מנוקדת בפתח תחת האות חי"ת, ולכן משמעותה היא הנשים החכמות שבין שרותיה, ולא מושג החוכמה המופשט [רש"י, מנחת שי]. המילה תַּעֲנֶינָּה כוללת דגש באות נו"ן המשמש כתחליף למילה "אותה", כלומר, כל אחת מהשרות עונה ומשיבה לה כדי לנחמה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, מנחת שי].
לאחר ששרותיה מנסות לעודד אותה, אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. אם סיסרא מנחמת את עצמה, מסכימה עם דברי שרותיה, ומשכנעת את עצמה שאין סיבה לדאגה. היא מסיקה שסיבת איחורו אינה תבוסה, אלא חלוקת שלל רב שהצבא בוודאי מצא [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק].
רובד פרשני נוסף חושף כי ניסיונות ההרגעה הללו נבעו למעשה מקריאה שגויה של סימנים מיסטיים. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שאם סיסרא ושרותיה החכמות עסקו באצטגנינות, קסמים וחיזוי בכוכבים. הן אכן ראו במערכת הכוכבים סימנים, אך לא ידעו לפענח אותם לאשורם. הן חזו בדם, באישה, בבגד, ובפגיעה בראשו של סיסרא על ידי שתי נשים. מכיוון שחכמת החיזוי מראה רק חלק מהאמת, הן הופכות את המשמעות ופותרות את הסימנים לטובה כפי רצונן: את ה"נשים" הן פירשו כשבויות מלחמה שיחולקו לחיילים, ואת ה"דם" וה"בגד" פירשו כשלל של בגדים צבעוניים המיועדים לסיסרא. בפועל, מדובר היה בעיוורון טראגי, שכן הסימנים רמזו על מפלתו: שתי הנשים היו דבורה ויעל, הבגד היה השמיכה שבה כיסתה יעל את סיסרא, והדם סימל את מותו כאשר הלמה בראשו [מלבי"ם, אברבנאל, אהבת יהונתן].