פתיחת שירת דבורה לוכדת את מהות הקשר בין עם ישראל לאלוהיו, ומשלבת בין קושי התקופה לבין הנס האלוהי וההתעוררות האנושית. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מלמד כי על ישראל להלל את ה' על הטוב ועל הרע, הן בעתות משבר והן בעתות רווחה [רד"ק, צאינה וראינה].
הפרשנים נחלקים בהבנת המילים בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת. גישה אחת רואה בביטוי תיאור של מצב קשה. מדובר בתקופה של מהומות ולחימה [ביאור שטיינזלץ], שבה באו על ישראל פרצות וצרות בשל עזיבתם את דרך ה' [רש"י, נחל שורק]. יש המפרשים את המילה מלשון השבתה וביטול, שכן ישראל היו מרוקנים מגבורה וחלשים ביותר תחת הלחץ של סיסרא ויבין [רלב"ג, מלבי"ם]. דעה נוספת מסבירה שהכוונה היא לריבוי פורענויות קטנות; מתוך אהבתו לישראל, ה' נפרע מהם מעט מעט כדי שלא יכרעו תחת עומס הצרות בבת אחת, וכדי לעורר אותם לחזור בתשובה [צוארי שלל, חומת אנך].
לעומת זאת, גישה שניה מפרשת את המילים בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת כלשון נקמה באויבים [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל]. לפי פירוש זה, ה' הוא שעשה את המלחמה ונקם את נקמת ישראל, אך עשה זאת דרכם כדי להעניק להם את כבוד הניצחון, אף על פי שהישועה כולה שלו [מצודת דוד, אברבנאל, אלשיך].
גם ביחס למילים בְּהִתְנַדֵּב עָם קיימים שני כיווני פירוש עיקריים, המקבילים לשתי הגישות הקודמות. הגישה הראשונה, הפיזית, מסבירה שהעם התגייס מרצונו ויצא למלחמה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הפרשנים מדגישים כי עצם ההתנדבות הייתה פלאית ולא טבעית; למרות חולשתם העצומה וגבורתו של סיסרא, נתן ה' בלבם את האומץ לצאת לקרב [רלב"ג, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. למעשה, העם רק התנדב לצאת, אך ה' הוא שלחם והכריע את המערכה [אלשיך].
הגישה השנייה, הרוחנית, מפרשת את ההתנדבות כהתעוררות פנימית. העם התנדב בלבו לשוב בתשובה [רש"י, צוארי שלל, חומת אנך]. מספיק היה שישראל רק יהרהרו בתשובה ויתנדבו לכך במחשבתם, כדי שה' ברחמיו יושיע אותם מיד [נחל שורק].
לאור שני החלקים הללו, הפסוק מסתיים בקריאה בָּרְכוּ ה'. בין אם ההודאה היא על הנקמה באויבים ועל האומץ הפלאי לצאת לקרב, ובין אם היא על הייסורים שעוררו את העם לתשובה ועל הרחמים האלוהיים שבאו בעקבותיהם – על שתי הסיבות הללו יחד ראוי העם לברך ולהלל את ה' [מצודת דוד, אברבנאל, חומת אנך].