קרה לכם פעם שהצלחתם במשהו כל כך גדול וחשוב, ורציתם שכל העולם ידע בדיוק בזכות מי זה קרה? דבורה הנביאה פותחת את שירת הניצחון שלה בקריאה דרמטית למלכי אומות העולם ואומרת להם שִׁמְעוּ. היא רוצה שהם יבינו שהניצחון של עם ישראל במלחמה לא היה סתם אירוע רגיל, אלא נס עצום מאת ה'. המטרה שלה היא שהם יבינו את הכוח של ה' ולא יעזו להילחם שוב בישראל. מיד אחר כך היא מוסיפה וקוראת הַאֲזִינוּ רֹזְנִים. המילה רֹזְנִים מתארת שרים ויועצים של המלכים, ודבורה מבקשת מהם להטות אוזן ולהקשיב היטב.
כדי להסביר למה דווקא היא זו ששרה, דבורה אומרת את המילה אָנֹכִי פעמיים. היא מבהירה שכנביאה שקרובה אל ה', מתאים שהיא תשיר, והיא עושה זאת מתוך ענווה וביטול מוחלט כלפי ה', ולא מתוך גאווה.
בסוף הדברים שלה, דבורה בוחרת להשתמש בשני סוגים שונים של שירה. כשהיא אומרת אָשִׁירָה, היא מתכוונת לשיר שבח כללי לה' בתור בורא העולם והמנהיג שלו. אבל כשהיא אומרת אֲזַמֵּר, היא מתכוונת לשירה במדרגה הרבה יותר גבוהה. שירה כזו שמורה לרגעים של השגחה מיוחדת וניסים שהם מעל לטבע. לכן את הזמר המיוחד הזה היא מקדישה לאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כינוי שמבטא את השמירה הניסית והמיוחדת של ה' על עם ישראל כשהוא מציל אותם מאויביהם.