יצא לכם פעם לעקוב אחרי השמש בבוקר? בהתחלה היא מאירה בעדינות, אבל ככל שהשעות עוברות, האור והחום שלה הולכים ומתחזקים, עד שבשעות הצהריים היא זורחת בעוצמה אדירה וללא עננים שמסתירים אותה. דבורה הנביאה מסיימת את השירה שלה בשיא, ומשתמשת בדיוק בתיאור הזה. היא אומרת שוְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ. כלומר, האנשים הצדיקים שאוהבים את ה' דומים לשמש, והאור והכוח שלהם רק ילכו ויתעצמו.
לפני כן, דבורה מתפללת על הרשעים ומבקשת שכֵּן יֹאבְדוּ כׇל־אוֹיְבֶיךָ יְהֹוָה. היא מקווה שכל אויבי ה' ייכשלו וייעלמו, ממש כפי שקרה לסיסרא מנהיג האויבים שברח מהקרב והובס לחלוטין. דבורה מתפללת שכך יקרה עוד בחייהם של הרשעים, כדי שכל העולם יראה ויכיר את הצדק של ה'. אולי תשאלו את עצמכם למה דבורה פונה לה' ואומרת "אויביך", אבל מיד אחר כך עוברת לדבר על הצדיקים ואומרת "ואוהביו" במקום להגיד "ואוהביך"? התשובה היא שדבורה הייתה מאוד ענווה וצנועה. היא לא רצתה להשתחצן ולהעיד על עצמה שהיא מאוהבי ה', ולכן דיברה על הצדיקים באופן כללי.
ממש בסוף, כותב הספר מוסיף משפט היסטורי שחותם את התקופה: וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. בזכות הניצחון על צבא האויב שהושמד, ובזכות העובדה שכל ימי חייה של דבורה העם התנהג בדרך ישרה וטובה, עם ישראל זכה לחיות בשקט ובשלווה.