קרה לכם פעם שחיכיתם למישהו שאמור היה להגיע, הזמן חלף, והוא פשוט לא בא? בסוף שירת הניצחון, אנחנו עוברים פתאום להסתכל על הצד של האויב. אנחנו פוגשים את אמא של סיסרא, שר הצבא. היא יושבת בבית ומחכה שהבן שלה יחזור מהקרב. היא עומדת ומביטה החוצה, ולכן כתוב נִשְׁקְפָה, שמשמעותו הבטה. היא מסתכלת בְּעַד הַחַלּוֹן וגם בְּעַד הָאֶשְׁנָב, שהוא סוג של חלון מיוחד שמיועד לאוורור ולכניסת רוח נעימה.
בדרך כלל סיסרא היה רגיל לחזור הביתה בכל יום, אבל עכשיו הערב יורד והוא עדיין לא הגיע. ההמתנה הופכת לחרדה גדולה, והאם וַתְּיַבֵּב. משמעות המילה היא שהיא מתחילה לילל ולבכות מתוך כאב לב, בקול שמזכיר תרועת שופר. מתוך הצער והדאגה, היא שואלת שתי שאלות. קודם כל היא שואלת מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, כלומר, למה המרכבה האישית והמהירה שלו מתעכבת? ואז היא מוסיפה ושואלת מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו, כלומר, למה אפילו הצעדים והקולות של שאר המרכבות הכבדות של החיילים שלו מאחרים להגיע? כדי להרגיע את עצמה, היא והשפחות שלה מנסות לקוות שהצבא פשוט מתעכב כי הוא אוסף בגדים יפים ושלל מהמלחמה, אבל בתוך ליבה היא כבר בוכה ודואגת לבנה.