קרה לכם פעם שהייתם צריכים עזרה דחופה מחברים, אבל במקום לבוא לעזור הם פשוט ישבו בצד והמשיכו בשלהם? זה בדיוק מה שהרגישה דבורה כלפי שבט ראובן. בשירה שלה, היא מעבירה עליהם ביקורת נוקבת ושואלת אותם שאלה קשה. היא שואלת למה הם בחרו להישאר לשבת בין הַמִּשְׁפְּתַיִם, כלומר בתוך הגדרות הבטוחות והשלוות של אזורי המרעה שלהם, בזמן ששאר השבטים היו בצרה.
דבורה ממשיכה ושואלת למה הם נשארו שם רק כדי לשמוע שְׁרִקוֹת עֲדָרִים. אלו הן השריקות שהרועים מפיקים מהשפתיים כדי לאסוף את הכבשים. דבורה בעצם אומרת להם בצורה עוקצנית: במקום לצאת לקרב ולעזור לאחים שלכם, העדפתם לשבת בשקט ולהקשיב לקולות הרגועים של הצאן שלכם. ההתנהגות הזו של שבט ראובן, שבחר להיפרד משאר העם ולא לעזור, גורמת לכך שיש חִקְרֵי־לֵב. הכוונה היא שהמעשה שלהם דורש חקירה עמוקה בלב, וגורם לכולם לתמוה: מה עבר להם בראש? מה היו המניעים הנסתרים שלהם, ואיך הם יכלו להישאר כל כך אדישים כשכולם היו צריכים אותם?