קרה לכם פעם שהייתם צריכים עזרה דחופה, אבל חלק מהחברים פתאום מצאו סיבות לא להצטרף? זה בדיוק מה שהרגישה דבורה הנביאה. אחרי המלחמה הגדולה, היא שרה שיר שבו היא מעבירה ביקורת על השבטים שבחרו לשבת בבית ולא לצאת לעזרת עם ישראל.
היא מתחילה בשבט גלעד ואומרת גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן. אנשי גלעד פשוט נשארו לשכון במנוחה בנחלה שלהם, כי הם גרו רחוק מעבר לנהר הירדן והרגישו שהמלחמה בכלל לא קשורה אליהם.
אחר כך היא פונה לשבט דן ושואלת וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת. המילה יָגוּר פירושה יאסוף. הכעס על שבט דן היה גדול במיוחד, כי הם גרו ממש קרוב לאזור הקרבות. במקום לבוא לעזרת ה׳ ולעזור לאחים שלהם, הם אספו את כל הרכוש שלהם לתוך ספינות ופשוט ברחו כדי לא לפגוש את האויב.
בסוף, דבורה מזכירה את שבט אשר ואומרת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. המילה לְחוֹף מתארת את שפת הים, והמילה מִפְרָצָיו מתארת ערי גבול פתוחות שאין להן חומת מגן. בניגוד לשבטים האחרים, לשבט אשר הייתה סיבה מוצדקת להישאר בבית. בגלל שהם גרו ממש על הגבול והערים שלהם היו חשופות לסכנה, הם היו חייבים להישאר כדי לשמור על הארץ מפני עמים שכנים, ולכן לא יכלו לעזוב הכול ולצאת למלחמה.