קרה לכם פעם שראיתם מישהו שזקוק לעזרה, ובמקום לעזור לו, אנשים פשוט עמדו בצד ולא עשו כלום? זה בדיוק מה שקרה במלחמה של ברק ודבורה. קרוב מאוד לשדה הקרב הייתה עיר גדולה בשם מרוז, שגרו בה אנשים חזקים וגיבורים. אבל במקום לצאת ולהגן על עם ישראל, הם בחרו להישאר בבית ולהסתגר.
בגלל ההתנהגות הזו, מגיע מסר חמור מאת ה׳. אָמַר מַלְאַךְ ה׳, כלומר נבואה שמסרה דבורה הנביאה, אומרת אוֹרוּ מֵרוֹז, שזה אומר שצריך לגנות ולקלל את העיר הזו. ולא רק את העיר, אלא אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, עונש כפול לתושבים עצמם שחשבו רק על הנוחות שלהם.
הסיבה לכך היא כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה׳. האם ה׳ באמת צריך עזרה מאנשים? ברור שלא! אבל אנחנו לומדים כאן כלל חשוב: מי שעוזר לעם ישראל, זה נחשב כאילו הוא עוזר לה׳ בעצמו, ומי שעומד מנגד, זה כאילו פגע בה׳. אנשי מרוז לא באו לְעֶזְרַת ה׳ בַּגִּבּוֹרִים, הם נמנעו מלעזור לעם ישראל להילחם מול החיילים הגיבורים של סיסרא.
ההתנהגות שלהם בולטת לרעה, כי אפילו הטבע בעצמו, כמו השמיים ונחל קישון, עזר במלחמה. הם גם היו בדיוק ההפך מיעל האמיצה. בזמן שאנשי מרוז החזקים ישבו בבית ולא עשו דבר, יעל פעלה בגבורה בתוך האוהל שלה כדי להציל את המצב. לכן, למרות שעם ישראל ניצח גם בלעדיהם, אנשי מרוז ייזכרו תמיד כמי שבחרו לא להושיט יד כשהיו צריכים אותם.